נובל פז'

דיברנו על “אחריות”, כמילה. במיוחד לקראת האבהות הרובצת בפתח. ים של דימויים עלה בי, ואחד היה שאחריות זה כמו שער של בסיס שאני מתמהמה להיכנס בו, משחק אותה אבו ענתר, גיבור מעמד הפועלים מול המערכת הענקית והמסורבלת. סיפרתי שאבא קרא לי פעם “חסר אחריות”, אחרי שהייתי חסר אחריות. אולי אחרי שהשארתי את הגלילון בדה שבו הפתוחה. לא פעם הייתי חסר אחריות, אבל פעם
אחת הוא אמר לי, או אולי פעמיים, “חסר אחריות”, וזה נחרט לי בבשר, קועקע בי עד היום. ואני מרגיש כמי שחפץ להוריד מעליו קעקוע בהתנערות.

אונפוד בערבית זה לנער, ואינתיפאדה, התנערות. אז אני אפקטיבי כמו שתי אינתיפאדות בנסיון להסיר מעלי את הפחד מאחריות.
מבהיל. פתאום דיברתי כמו מפקד. או כמו מורה (שהיה מפקד) או הורה (שהיה מפקד). אני לא הייתי מפקד. אני אהיה הורה עוד מעט.

שהטעות בניווט בדרך לבית של מוחמד באבו טור היתה, כך טענתי בפני איתמר, באופן לא מודע, מכוונת. כמו מעשה קונדס. שכאילו רציתי להעמידם בנסיון, או לקבל אותם, אני, בדרכי לפני שנגיע, באיחור, לארוחת הרמדאן. לומר שלום ושאלוהים יתן לך בריאות וכל שנה שתהיו בטוב בערבית ולקבל יחס מקסים מקבוצת הגברים והנערים שעמדו סביב דוכן הפלאפל והילדים ברחוב שעזרו לנו למצוא את בית המשפחה. …כל הרחוב הריח מתבשילי איפטאר וסימטאותיו המעוקלות והירידה התלולה שחיפשנו, הזכירה לא במעט את כפרי ימי הביניים בביקורי הורי אצלי באירופה, כשגליתי ללמוד. רציתי ליצור ולביים אותנו.
אבל כל זה קרה, אני לא המצאתי כלום. לא חזיתי ולא תכננתי.
לא מצאנו את הבית, חזרנו לרכבים שחנו בקצה השכונה כבר בצד היהודי אחרי הבית של יורם גאון, ופגשנו את מוחמד בצומת ההיסוס.

הנה, סיפרתי לאיתמר, שוב היסוס, ברכב, בירושלים.
אני ברכב של ההורים עם אישתי ההרה ואחי המתגייס, ואבא מאחורי על הטוסטוס עם סינטיו, הילדה האתיופית שאמי מלווה כבר כמה שנים, בדרך למוחמד.
רגע האימה: הרמזור בצומת הופך ירוק, פתאום אני מהסס בעודי חוצה את הצומת בין שמאלה לכיוון סילואן או ימינה ל”רמת חנניה” או משהו, השם העברי שנתנו לחלק מאבו תור, ונוסע ימינה, מספר לכולם כמו מדריך, פה גרה הבוסית מארגון הצדקה הגרמני שעבדתי בו, פה עוד מעט תהיה פניה שמאלה, כאן גרה המשפחה של נעם, ואבא מוסיף: כאן גר יורם גאון….ואני כבר יודע שטעיתי, אבל שומר על הזמן-במה הזה שקיבלתי, כמו מאלוהים, ומשחק.
אישתי בהריון שמונה חודשים, ואני הצעדתי אותם בטיול ב”שטח פלסטיני עוין”, בזמן ארוחת רמאדאן, בערב קיץ, לשבת לאכול עם משפחת החברים שלי, משפחת טוויל. חברים שהכרתי דרך הפורום, כלומר דרך אבא.
ברגע ההיסוס בין הדרכים, באמצע הצומת, אני מביט לעבר המראה ומוצא את אבי. כאילו מחפש אישור, מקווה לאיתות. ובוחר בדרך הלא נכונה, שמן הסתם כבר טעיתי בה בעבר, כדי לראות ולהראות איך המשפחה שלי מתהלכת, ולא נלחצים, ממש כמו בטוסקנה, והם איתי. הם הולכים איתי.

ישבנו במרפסת, הילדים שיחקו מסביב, על השלוחן המוך הצטופפו צלחות מרק ואורז עם יוגורט ועוף צלוי ממולא באורז ושקדים והר של ממולאים, קישואים כוסה מחשי ועלי גפן ווראה דוואלי. היו ילדים שהרימו זיקוקים לאוויר, וריכולים על השכן, האבא של ילדי הזיקוקים, שהוא בעל מונופול כמתקן צלחות לווין, אז אי אפשר לומר לו כלום כי כולם פוחדים שיעשה איתם ברוגז ולא יתקן להם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s