צהוב

לקרוא יזהר ולשבת בקרב חבר רעותיה של סבתא זיקה זה עניין החובק בו קסם רב. כמו זכות שניתנת בחסד לחזור לתקופה הזו המשוכפלת חזור ושנה ומועתקת כה עד להמאיס בתנועות ה"נוער היפה" בישראל, למצוא מקור ושורש ואמת אחת ולהבין שאנו לא כל כך רחוקים בעצם, במדורותינו בין סלעי מדבר יהודה בנחל צין וגביו, בראש על ירכיים גליליות ואקליפטוסיות אשר השתקפות לשונות האש בן מלכחות ומתארות את כולן כל מתארן עד כפלי חולצה שומרית, מעל חולצת הקבוצה הגזורה בכתפיים, עם ציור עלי מלורד קיטש של ילקוט עם רגליים עם נעלי פלדיום, ומבט חם ושקט ככוכבים מקשיבים לתוך האש המתנפצת, מלפני שיער בקושי אסוף, ושוונצים, נחשולי משוכות שיער דקות ונמצצות, שני מחושים אציליים של רישול מותר בהופעה. אך אל לי לומר שזה הוא עיקר ועיקרו של המסע המדובר, למחרת יום סיומו, יום השחרור, שכן על אף תשוקתי, סמילנסקי לא זוכה למלא את כל מערכת השעות ועל קירות התצוגה יהיו כיסאות חומים ובחילה של נסיעות ארוכות באוטובוס את כל צפון ספרד, מלווה בפלמחניקים כאלה, והבזקי הכנסיות בהן ביקרנו, מהר מדי, מעט מדי, כסת"ח, זה מה שנשאר מדור כזה מפואר. יום יפה על הר מעורפל שתי כנסיות עוד מחכות לנו.
דברים ירוקים וענן גדול בכל. ראיתי ציפורים יפות שתיים ושמעתי כלבים נובחים בספרדית, וגם הם, כמוני, יודעים רק זמן הווה.
עץ תאנה ודשא טבעי. ריח של חרא. קיץ מחורבן מארץ המחורבנים. הרקונקיסטה התחילה ב-722 בעיר קובדונגה באסטוריה ונמשכה עד 1492, בגרנדה. מבצע צבאי די מסורבל, אני אומר מעומק ג'ובניקיותי, ויוהרת ששת הימים שירשתי.
—————————————————————–
לנדצ מנטש שפט.
ארץ, אדם, עסק.
ישראלי מלמד עברית בפרברי פריז, ולומד להכיר את אלו הטוענים להיות שורשיו, כחוזר אל חיק, אך לא של אם, אלא של דוד רחוק. מבלה את לילות חמישי בבית משפחת תלמידיו ומנהל איתם שיחות אל תוך הלילה. מקבל סיפוק מסוים, רב, מהצגת מדינת ישראל למול השקפותיהם האנכרוניסטיות והממותקות. נהנה להיות למולם אמיתי. דוקא מולם. ישן בחדר של אחד הילדים ולראשונה מעיין בתנ"ך מתוך עניין ולא כי יש לעבור את הבגרות, ונהנה. בבוקר לוקח רכבת ונוסע לעיר, רחוב מלשברס אל "היהודים הצעירים" לה ז'ון ז'וויף*, כדי לקבל משכורת חודשית. "שלום, יש לי פגישה עם פאני בקומה שש." אומר בצרפתית מגומגמת לפקידה המאשרת לי לפנות אל מערך לחצנים זעיר ומגלה לי קוד שיוביל אותי אל קול גברי השואל לפשר ענייניי, ושוב חוזר "פאני, גיא."

L’agence Juive-הסוכנות היהודית*

דלת זכוכית נפתחת בצליל נקישה עדין, המעלית עו־ צרת בקומה שש. זכוכית כפולה וממוגנת בפני טילים לפחות ומגלה קלגס עברי בכתפיים רחבות וראש קטן. "שלום", הוא פונה אלי בעברית בלי לחשוב פעמיים שלמעשה אנו בארץ זרה ומן הראוי שיקבלני בשפת המקום, אלא אם כן לא פוקדים אותו ממילא אלא שכ־ מותי. "שלום." אני עונה זעירות ומגיש לו דרכון תחת צוהר שנפתח חורק ונסגר חונק כשהמבט המשגיח לא נעדר מעיניו אף לרגע, גם כשהלה מושך אליו את הד־ רכון ומביט בו מספר פעמים, כמנסה להבחין בתרמית הגדולה שמצא בהבדל בין התמונה למקור שלפניו. "אתה ישראלי?" "כן." אני עונה בחיוך קל. מאיפה? ירושלים. מה אתה עושה פה? כבר אמרתי למטה. לא אמרת לי. באתי לקבל משכורת מפאני. פאני? כן, פאני. שתיקה ומבט חודר. מה עשית בצבא? שריון. וואללה? גם אני! איזה חטיבה? 188. למה?, וואללה?! איזה גדוד? 74. שמע אני די ממהר, ויש לי פגישה אז, אפשר? ופוזל לעבר הדלת המשוריינת. הוא נעלב ושואל תוך השפלת מבטו, "יש'ך נשק, או משהו חד?" לא. רגע, עט. "תראה, …בסדר.". נכנס לשטח ביניים ועובר בגלאי מתכות. עוד כמה נקי־ שות כבדות של השתחררות מעצורים שונים ודלתות והדרך אל פאני חופשיה. תודה. "איך אתה רוצה לקבל את הכסף, אם לא כל הסטודנ־ טים שילמו?" פאני תמיד פוצחת בעברית ומסיימת את

המשפט בשפתה. כמו גרסת אנימציה יפנית לנמלה. פאני לא רוצה לדבר עברית. היא רוצה שאני אשכנע את התלמידים, בקסמי הפלא הישראליים שלי, להביא לה מלא כסף. יושבת כפופה ומקריחה למול מחשב והרבה ניירת. מה שלומך, ואיך הולך, ואז מה אתה עושה פה, מה רוצה? אה, כסף ותחקיר ממושך ומיותר לפני הגשת צ,ק מוכן מראש שהיא שולפת מהמגרה. 80 יורו לחודש, שכרי. מזה עוד יקחו לי בשביל המיסים. ממו־ רמר, אני יוצא מהבניין אל המטרו. יהודים מסריחים. רק כסף מחפשים פה ואחר כך הם שואלים למה כולם שונאים אותנו? שבע עשרה דלתות פלדה ושומרים גסי רוח, מפחדים מהכל ומכולם והכל במימון המיסים של אבא ואמא שלי. בכל פינה בה יושב איזה יהודי מסכן מציבים לו שמירה אימתנית, מחסומים ובריקדות. מנ־ ציחים את ההתבדלות הארכאית והמעצבנת, רק שהיום ה"בטחון" החליף את הדת. וצה"ל זה בטח האלוהים שלהם. נבלע בקרון עמוס ערב רב מתגלה מזוקן וש־ פוף בפנים של תייר הלום, נרייה. בחור מהשכונה, כולו חרדי ואשתו המשודכת אליו לצידו. בחיבוקים ונשיקות אנחנו מספיקים להחליף טלפונים. במוצאי שבת הזוג מגיע אל ביתם של שני אחים ישר־ אלים ברובע ה-15. השיחה מתגלגלת ברוח טובה, על העבר והעתיד, ועל דרכו המיוחדת של נרייה לאמת שמצא בחזרתו השנייה בתשובה. לפני שהוא עוזב, הוא מבקש שנשים מזו־ זה. אחי הבכור מעוות פניו בסחב שלא משתמע לשתי

פנים. אני אומר לו תביא, אבל בלי נדר. למחרת הוא מופיע בריצה עם מזוזה מעץ מגולף ועיטורי זהב. הוא אומר שהיא כבר מבורכת וכשרה וכל שנשאר הוא לה־ סיר שתי מדבקות זעירות ולהצמיד למשקוף. בשל מיני טיעונים בדבר פאגאניות זועקת וחברה מערפלת חושים ומנוונת, בנוסף לשותפה מדת אחרת, המוצר מושם בארון. כעבור מספר חודשים מגיע לביקור אחיהם הקטן, בן 10, וכשהוא מוצא את המזוזה הוא מדמה לחרב-אור, ולפני שנתפש הוא מספיק לפתוח את הפקק שבראשה ולגלות שהיא ריקה מתכן. נרייה מת. ד' בתשרי התשס"ג, מדום לב בשנתו. הוא התאבד בזריקה המאטה את קצב דפיקות הלב. ידע שרכש לו בלימודי הרפואה באיזו ארץ במזרח אירופה. יום כיפור, 16 בספטמבר, דייב נסע לארה"ב לכמה ימים. רק רציתי לסיים משפט כבר לא משנה איזה, די־ ברתי על נרייה. איזה סיפור יש לי. סקופ. אמרתי מהר והשארתי לו את זה כמו לשים למישהו פתק בוער בכיס של החולצה. לא הצלחתי לחשוב על כלום בבית ונרדמתי על הספה. עד שאבין שלהביט בצרפתייה בטירוף, איך אומרים אצ־ לנו, follement française, זה רק עושה לי רע, להק־ לע בין קש שערותיה הצהוב להגזים. קן מזהב לציפור שאינני, עד ש. גופי לא יפסיק להתרוקן. אני כל כך חילוני.

——————————————————————— מדי יום יומיים בשבוע אני ניגש אצל גברת אחת

גבוהה ממני בראש ורחוקה שלושה קרעי רו קלרי, מד־ רגות שלוש ארוכות ודלת שעושה רעש גדול, קומה אחת, משחררת שד משפעת חולצתה העוטפת ומטה פעליי, התינוק לוחש את נשיקותיו לפטמתה, אני מתקן "ט" או "ת", על ספה, על שפת השולחן מביטה בי אחת עיניה כחולות, עיניה גדולות, מקיפות, מאכלות, בשברי האישונים בן, יוצרות רמזים למשהו שהיה, מעולם לא היה, מלבד עיניה אין כלום סביב, כה גדו־ לות וראש קטן, שפתייה, נקיות, רכות, לוחשות, מדב־ רות איתי, מחייכת, לא לי, לו, ונושמת מהאף, נושפת מהפה, נושקת מאין ולאן.

———————————————————————

היא מבואסת מזה שלאבא שלה יש כזאת מסעדה, והם קרועים ככה, תורכים בפריז. ובגדים חדשים והכל חדש ולא תורכי בכלל ורק השפה הזאת שיש עוד לאמא, למטה במטבח. ויושבת כפופה מאד ובבגדים צמודים, אחרי שהביאה ללקוח היחיד לחם יבש. אם אבא ידע. בוף, מה אכפת לה, שידע. עכשיו היא צריכה לעשות פוליש לסכו"ם. כל כלי היא זורקת למקומו ברעש של אתר בניה במסעדה השקטה הזאת.

——————————————————————— מליוני הבזקי אנשים ברחוב הזה, עם שפמים ושחומים ולא מגולחים ונשים עם רעלות ושמלות צבעוניות וש־ פות שונות רוחשים כמו עכברים צועניים מסביב לעג־ propriété de Paris לות הזבל הירוקות של רנו

——————————————————————— רשמים מחלום זה התחיל בנסיעה בכביש חדש עם אימי. כל כך חדש, במדבר. אחר כך צמיגי הרכב החלו מסתבכים בזפת, הצמיגית, שנמסה מהשמש ופנינו נעשו חסרי סובלנות והגלגלים הצרים של הדיאן6 ניסו להחלץ מזרועות הא־ ספלט הדביקות. מבריק כזה, והצמיג מתערבב בו. אז, בפינה, ישב, או שבעצם קודם אמי התעלפה. כן. והמ־ כונית נעמדה, ונשאתי את שתיהן, על גבי, עד לכביש אחר לבקש עזרה. המכונית הראשונה, קטנה וירוקה, נעצרה לידי, והנהגת שבפנים, ראשה כפוף מונח על ההגה ושערה אסוף בקוקו, התעלפה למראה שתי הנ־ ערות המעולפות על גבי. נכון, אחת מהן היתה קודם מכונית, אך הפכה לנערה, יפה ובלתי נשכחת. מהנתיב השני הגיעו אוטובוס ישן מאד של "אגד", וג'יפ צבאי לפניו, ונעצרו בסמוך אלינו, ואני חשבתי, שאין למסור בידיהם את הפצועות כיוון שכולם הרי יחד בקנוניה. ואז בפינה, בשרותים עם חרסינה לבנה וישנה, ישב

אחי הגדול מחרבן, וחייך. והוא הבין הכל והרגיע אותי, ואני עדיין לא הבנתי כלום: יוסי עשה משהו נורא, או שאולי הוא חולה מאד, בטנו וחזו שעירים במרבד תל־ תלים דליל וחורי כדורים ביניהם, והוא מחייך. ממתי זה? אני שואל, והוא עונה שזה כבר מזה שנים. אולי אלו לא חורי כדורים אלא סימפטומים של המחלה, והוא מחייך ונאמר משהו ב-צ, כשהוא בא לומר שלום לסבתו הכפופה ויאלץ לספר לה, משהו על כך שאני לא אומר כלום ואני מחייך ואומר, כן, בסדר. חזרה לאחי, הוא ממליץ, ובחיוך, שארה בו, ואני, בחיוך, יורה. אחר כך אני מנסה לחפש רגשות אשם ולא מוצא ואמא אומרת שלא אני הרגתי אותו. אני אומר שדוו־ קא כן. ומשפחתו של יוסי עוד לא יודעים על מצבו, ויש ילד אחד, שמן, שמקבל את הלב שלו, ילד שמן עם משקפיים, שאף אחד לא אוהב. ואני כועס, כאילו זו אשמתו שעכשיו יוסי מת, יוסי מת. ומראה לכולם בכי־ תה את הנשיכה שנתן לי ביד. הנשיכה כסמל, "שעון" של שיניים אדום וכואב על האמה, אתה מתת בחיוך טוב לב ומתנצל. למחרת, עכשיו, אני יושב בחדר אחר. מולי הטרילוגיה של סמואל בקט וברדיו צוענים מאיס־ טנבול וברצפה שטיח ישן. אני יותר רגוע כבר, זה היה חלום קשה מאד. אני, "צעיר ישראלי משכיל". הרכבת זזה מהר מדי אז העצים נמרחים על החלון. התחנה מלאה באירופאים והספסלים בקרון שוב כחולים. פחות או יותר משכיל, פחות או יותר ישראלי.

——————————————————————— בתוך הכוס של הבירה, המתומנת, נשארה קליפת הסהר של הלימון שגוון כבר אכלה. ועיניה זוהרות כל כך. כמו דמעות. הכל ריח של עץ, אני חייב להשאר, חייב להשאר. איך יהיה בחורף. קר ומתוק, כמו בספר כמו התעלה הרטובה של בקט. נעשה תיאטרון בלי מי־ לים הבעות של דברים כמו אש וקוצים, ונרקוד ריקודים אפריקאיים. נאכל סברס נאכל סחלב נאכל הכל הכל. נכתוב. קצת. אני אעשן סיגריה, אתה תמשיך לכתוב. אני אלך ברחוב ריק-קר-חרא בחורף שלי, כי אין לי אחרת כי אני לא אדם אחר. אני אדבר ואדבר עם אף אחד כי אין מי שאני טוב לו לשמיעה, ליחס, לקירבה, לישיבה, לקימה, למאוזן, למבט בעינים ירוקות כמו מיי באנייאס מתוקים, כמו ענב ירוק חמוץ, לשיער שחור ארוך מאוד שנדבק לגב ולשדיים עם הזעה ששערה אחת בו עוקפת את הפטמה וחוזרת אל פי בתשובה, בהאזנה, בתשומת לב, בהבנה-לא. אין לי.

——————————————————————— אני לא רוצה להזדיין יותר. שמעת? תזכור. זה לא טוב לי וזה נורא לבד. תמיד. יש חשמל בזרת שלי אבל, כי אני נשען עליה. נו, לפחות זה די נעים.

זה לא רק אני שיש לו עלי רוזמרין יבשים בתיק. מבין העננים השמיים ממש כחולים. נורא. לכולכם יש ארובות, לי שלי נסתמה הכל חוזר בפנים תכף הסמים, הרופאים אחר כך התרופות הטרופות מספר פעמים אנסה לחשוך הכל.

רק במקרה תוכלו לראות אותי חי, ביניכם אבל לא מחייך. עד כאן.

———————————————————————

כאילו פעם אמרתי לך משהו כאילו את שם ואני פה פה, פה, פה. שיש לי שמיים ויש לך ענן. אולי, נוכל, את יודעת, אולי

רחוקים כבר מתלבשים כבר מניחים את הנשק בצד, יורדים לים. רואים את השמש נוגעת בים, רואים איך את גם, לא כמו כולם.

וגלים עם הים, כל גל אחריו יש עוד. ואנ'לא יודע מה אני רוצה לחשוב, אז שר: טולולולידולידולידולידולידולידולילילילו

tu me regardais, d’un oeil étonné et qui était battu, soudain, que j’aime j’ai regardé vers tes seins et confu, et ton ventre et confu et glacé, dans tes yeux .comme à l’éternité et promes-moi, que toi aussi tu m’ecriras même rien que pour dire bonne année, et qu’elle soit bonne

——————————————————————— 12.09.2001 שוב ברכבת, באותו קרון, יושבת אישה במושבים הכפו־ לים, ואיתה ילדיה, כולם, אחד קטן ואחת קטנה, שש־ ערה החלק מסורק כמשי לצד ונחתם בסיכה אדומה. אישה יפה ובעלת פנים אדיבות. איש אחד. חולק את גב הכיסא איתה ופניו לכיוון השני, פונה ומ־ דבר אל הילד. שערו של האיש מתולתל על כל פדחתו

ופניו, יש לו פצע מוגלד מעל העין השמאלית, אגודלו חבוש ומוכתם בפולידין ונודף ממנו ריח של אלכוהול. הוא מדבר במבטא צרוד וגס ומחוספס, והילד נראה מבוהל, אך עונה לו מפעם לפעם. האם נרתעת אך עושה מאמץ להסתיר זאת ומביטה אל בנה הצעיר והרך, לראות שהוא מתמודד עם המצב. האיש פולה גרגרי תירס מקלח גמור שבידו, מאלו שקולים על גח־ לים בפינות הרחובות, מעל פחית זיתים גדולה מלאה בגחלים, בתוך עגלת סופר. הכיסא שמול האמא מתפנה והילד עובר לשם, רחוק מהאיש עם התירס והריח. האיש מתקרב למושב שבו ישב הילד, ויורד בתחנה הבאה. שניה לפני שהוא יוצא, כשהצופר כבר מתריע על סגירת הדלתות, הוא נותן את התירס לשכנו לספסל והלה משליך את זה אליו חזרה, מחוץ לרכבת. ——————————————————————— ערבי, עם שפם, מתיישב ליד האשה, מול הילדה, באלכ־ סון לילד. הוא משחק לילד בסוליה. הילד אומר דברים, מצחיק את כולם. האם לא נרתעת מנוכחות הערבי, ואפילו משתעשעת. הילד צוחק כשהערבי מתיר את שרוכיו וקושר לו בח־ זרה. הכל פתאום מאד סימפטי, וכל הקרון מחוייך. זה נראה כמו משהו אחרון, מין מסיבת פרידה. כאילו כולם יודעים שמחר הערבי עוזב, או שהיחס הנעים אליו ואל שחימותו ואל שפמו, ואל שדה פניו החרוש, שנראה כמו גובדש בקו 4 הסגול בצורה מרשימה, יעלם או יבו־

טל או יוצא מחוץ לחוק. הילדה כוססת ציפורניים. האם מסיטה את ידה וזו חוז־ רת אוטומאטית, בקפיץ לפה. ——————————————————————–

בחיים לא יהיה לה כזה מבט. כלומר כזה, כזו תסרו־ קת. לצד משוכה חזק. רק עדי בית אש רק בסינמטק ירושלים רק קים נובק, לא, איך קוראים לה זאתי מה… צהובה עיניים שקעורות, צהובות,שתיים בשמש צומחות על הקיר תחת החלון. ליד הדלת. זה לא משהו הבניין הזה, אבל אני יכול לסבול אותו. אמר מישהו והלך. רק שהאחר שלו הוא לא ממש, זה שלי. יש הרבה, אחרים, כנראה. אולי כולנו, מישהו אמר וירד חזרה לביוב. אבל אני יכול להרגיש דברים. אמרתי אני והייתי לבדי בחדר קטן. אני לא ארצח בגלל סיגריה. אמרתי בלחש עז לאסייתי שלימיני, בלי לשאול בלי כלום הדליק את הפי־ ליפ מוריס הזה. אני אסמוך על הרוח שתעשה צדק עי־ מדי. זין. היא מעיפה הכל עלי בדיוק עם סיום המשפט. צריך לחיות עם האנשים. עם העולם כולו בשלוות עונג. זה מה שהיא אומרת. אין דבר כזה בכלל. ——————————————————————- ישב לצידו על הרצפה ופתאום חייך. הוא חייך למראה הספר שהלך ורזה בצידו השמאלי והלך ושמן בימני ול־ תנועת האישונים. השני, זה עם הזקן, הישראלי, נתן בו מבט עונה ישיר כמעט סמכותי שכאומר: תמחוק תחיוך הזה מהפרצוף שך, למה תה לא כל כך רחוק מהבית,

ובקלות אפשר לסדר שתחזור . כולנו בורחים פה אחד מן השני, אז מה החיוך הזה אמור להביע?!! ——————————————————————- תמיד חשבתי שלכרמל יש את אחד הישבנים הכי חמו־ דים בבית הספר. הייתי תמיד מקפיד לצאת אחריה בהפסקות, שמחתי שאף אחד לא שם לבו לזה אף פעם, מכנס הקורדרוי החום בהיר. כמו הדף הישן שנק־ רע מהספר, מתערבב לו עם ריח הסוודר שלך, שמזכיר לי ריח קפה של מכונה שמתערבב עם הג'ז הזה, זורק אותי ישר לקפה של אייל, "יאליז" בברקלי, רחוב ברק־ לי פינת משהו יותר ראשי, אוקספורד. האמריקאיות פה מלפני הדלפק ושם רצות בתור. זה לא אותו דבר אף פעם.

——————————————————————- עוד אקורדיאון נכנס לרכבת, קשקש במיני דיסק, כמה טראקים והחל מנגן ויוה לה ספנייה וליבלבו אגס וגם תפוח. איתו היה אחד אחר ששיחק בתוף מרים. אני לרגע חשבתי שגם הוא, בעצם, מאד מוכשר. הם היו רעשניים ומעוררי שנאת זרים. הם הפריעו לי לק־ רוא. שאר הנוסעים כנראה היו רגילים.

האשה בחנות הבולים ושאר הדברים, יש לה פנים אדי־ בות, או נאות, או לפחות כמו איזו סבתא, שזה גם משהו. האוטובוס ירוק גם מבפנים. אנשים זקנים. שמ־ נים. שמן אחד תופס שני מושבים. ההיא או אפילו לא

היא בעצם, לא יוצאת לי מהראש. רק ריח, מגע עור לבן ומבט שמתחבא במי אמבט מוקצפים וקצת כועס )כל המשפחה מחכים בחוץ במגבות ורודות(, הופכים לראשי תיבות שמה. כל הלילה אותו חלום. ואני בכלל לא מכיר אותה. כושי מימין, סטודנט לשמאל. אשה משתעלת כל כך, אפשר לחשוב שהיא מתחרה עם המנוע. או שהיא הוא. מנצל את העדר החסר הפועל "היה" בעברית, בהטייה של גופים בהווה, הספסלים עוד ירוקים. ילדה נתיישבה לי על אחד, חוטיי אוזניות מת־ נוכיה נוזלים כשרכים מעץ קקאו. היא עוצמת עיניים אני מריח את זעתי. היא מחייכת. אוספת את שערה .mp3 לאחורי האזן. משחקת ב ממול אשה ממצמצת בעין אחת. הייתי מבואס קודם. אין לנו מילה לזה, כי עצוב זה גם חמוד, ומדוכא זה די פאסיבי, ולא שמח זה תמיד. זה המצב שלא שמים אליו לב בכלל, שקוראים לו חיים. ילד עם זר עלי ערמונים נתקע לי במרפק ומרח לי את ה"י". זר עלי ארד, ומשקפיים מאד רציניות. אולי הוא קצת דפוק. בעצם כולנו דפוקים, לא מבינים למה הוא שמח ורץ ומחייך לכולם. יש קפה בפינה, יש עין של פלסטיק, גדולה, על השמשה האחורית. אפשר לראות שם את כל העולם. כוסית וכוסון משפריצים מכונכיה של ברונזה. יושב עם כריסטין אחר כך, אין מה להגיד לה. עכשיו בא חקובו, שזה יעקב, אז אין צורך כבר. לכריסטין יש נקודות ירוקות מהעט על כרית האגודל.

ילד צהוב בשם וויליאם חלם בהקיץ כשאימו האיצה בו לרדת בתחנה. הוא התעורר בחיוך נבוך, צעד בצעדים זעירים כדי לעצבן אותה, עד הדלת האוטומאטית, ודי־ לג מהמדרגה הצהובה של האוטובוס, למדרכה. מישהו אומר פה סופרב סופרב. היה כל כך נחמד לו באמת היתה סיבה לדברים. לרגשות ולא רק ניחושים תועים, כמו ריח של עץ פלפל ועלעליו. אני מתכוון לאהוב את המורה שלי. לא כמו פעם בכיתה י', שכולם אהבו את המורה לספרות והסטוריה, יאיר רוזן, אז אני דווקא לא, ובכך הפסדתי בעצם, סתם. הוא אחלה, זהו המורה הצ־ רפתי הזה, ויודע מלא. צריך לאהוב ולשאוב אנשים שיו־ דעים הרבה. ובכלל. אני מאוהב במסכה לבנה ללא הבעה. אז מה אם יש לה שם. היא יכולה לעשות הכל. היא כמו גרב עם עיניים או בובת מין או חייל קומנדו. היא אפילו בוכה. נו מה. איך לא. למה אפחד לא צועק?! ילדה ביקשה 'את הדלת בבקשה' בקולה המתוק, החלוש, שלא נועד לצעוק לנה־ גי אוטובוס מהקצה השני ונעמדה על קצות אצבעות האול-סטאר שלה הכחולות. היא תרד בבאה. אצלנו כבר הייתי צועק אני. באגד זה יותר קל לא? ואילו עגילים יפים אלו. ואיזה שיער בלונדיני. ואין פה לב לאנשים, נכון? נתקעתי גם אני לעוד תחנה. לא ארד מול הבי"ח. לא אעבור בבי"ח לילדים דרך היצי־ אה של האמבולנסים ישר לרחוב "ישו הקטן" ועד אלי הבית.

נרטב לי הספר. עוברים את הנהר. אני נוסע למוזיאון רודן. למה? מה איבדתי שם, או מה יש לי לחפש. את אמא שלי. או רק בשביל לנסוע באוטובוס לתת לאגלי הגשם על החלון לנווט בין פרקי כף ידי הנשענים שם וקר בהם וזה נותן לי, בבטיחותו, השראה לדמוע גם, או רשות , מיני מיינור חונה ב"אין-חניה". ז'ונהמר. ——————————————————————— זה לא יום טוב היום כשיוצאות לי מילים. מהפה יוצאות לי מילים שעוד לא עברו לי בראש. שום דבר מיוחד, סתם ,לא שלי לא אני סתם כמו הטרפ־ נטין עם הצבע עוד על הידיים, אפחד לא צריך את זה אבל זה מסריח. אומרים שזה דווקא עושה לבנות לבוא. קשה לי להסכים אבל אני מאמין להכל. יש לי מסלול כזה בראש שאני חייב לשמור איתו על קשר מקצועי מתמיד של מחשבות רגשות ואמירות. זה מת־ חיל באמת. היא אפשהו בבטן והיא נכונה. היא עולה כמו גזים ומנסה את דרכה בנפתולי מעיי, וכמובן שיחד איתה עולים עוד כמה דברים. ואז הכל מגיע לראש ויש בלאגאן, בין מה אמת ומה מהגרים, זרים, לכלוך, טעות, שקר, ללא רשיון עבודה. וכולם נאמרים בתוך הראשו־ נשארים בפנים לשחק בחלל הפה על מדשאות הלשון עד אשר יוכלו לצאת. וכשאני פותח את הפה, אפילו או במיוחד כדי לנשק, מי שזריז יוצא ומי שאמת נשאר. אז צריך להזבר ממה שנאמר עוד בראש )אומרים בלב(. אני כל כך טוב לי באוטובוס, אתה קולט את זה אייגנר?

זה מרגיע לשבת לצייר פה איזה פסל. או להתאהב במרוקאי, גם, כנראה. אף אחד פה לא ישראלי אפילו איך זה יכול להיות לא מבין כלום סתם משרבט עם עט שחור בלי מילים רק שחור אני לא רוצה אני כן. —————————————————————– לא מבין. מה אנחנו, אני ואתה עושים פה יחד. כלומר למה. למה לא לחוד. בעצם זה עדיין לא טבעי לי כל כך. "אחים". מרגיש כמו חדר המתנה. לא. אל תשאל לאהבה מהי. אורנה שואלת יפה. אני כבר לא יודע מה אבל יפה, עם עורה הלבן אולי עם הרגעים הורדרדים בלחייה סביב עיניה ומתאר שדייה מניחה לראשה לפול אצלי. מעבר למסעד המיטה שערה יושב על השטיח כבר חזה כמו קולט שמש מחמם את כל המים שבדוד שמש שבי. העפרון נכנע לה. קורא על אמא ערומה עם מרוקאי מעליה , קורא בשמי ואין עונה. קורא לכולם. קום. לכולם, בשמות, למה בוכה אמא תשאלי כבר, למה אני בוכה?

——————————————————————— אתמול, לילה, חשבתי על סרט אנימציה יפני בישראל. עתיד, שתי מדינות, ישראל ופלסטין. חזקות, גדולות. בשתיהן מושלים משטרי חרום צבאיים פאשיסטיים והכל עובד רק למען המלחמה כמפעל משותף של שתיהן. בישראל, כלא. אוסרים פלסטינים שבויי מלחמה או פל־ סטינים-ישראלים משתפי פעולה עם ה"אויב" או ישרא־

לים יהודים ש"בגדו" וסיכנו את "בטחון המדינה". אסי־ רים פוליטיים. שני חלונות בשני בניינים שונים בבית הכלא, אפורים, בטון. בניין אחד לאסירים יהודים, השני לפלסטינים, יש־ ראליים ולא. בראשון ישראלי יושב בפינת החדר, נראה דרך סורגים וכותב לאור גחליליות שהוא מגדל ומאלף. בבניין השני, פלסטינית צעירה ונאה, עם צמה שחורה, מזכירה את "שרה גיבורת ניל"י". היא מגלה פתאום בתוך החושך אפשרות לראות את חלונו, מזוית מאד מסויימת, מחלונה, והם מתחילים לתקשר באמצעות הג־ חליליות. חייל נכנס לתאה ואוסף את ישבנה הקטן אליו אל ידיו המוגזמות. שני המשטרים מוצגים בצורה הכי גרוטסקית בה אפשר לייצג דמוייות מפתח בשתי החברות כפי שהן כיום. כך, עד לכדי תצוגה מופרזת של פאשיזם מגוחך, שייראו כשני מוצרים של אותה חברה. )מעריב-ידיעות(. ——————————————————————— היום השלישי. אני מותש מלשוחח. אני רק מגיב. אז יוצא לי מאושר, וריחה שנשאר אצלי עוד אחרי נותן תחושה של בטחון ולא לדאוג.

אני לא מתכוון לסיים את ספרך. שלא תיגמרי לי. אבל הוא זורם מאליו, אלי, כמו השקייה בכפייה, אינפוזיית אימא.

לכל משפחה יש איזה סיפור עתיק ועשיר. אני היום בורח מהבית, בן 14. בורח מהתהוות סיפורי־ שלי לספרייה, ושואל. "יש הרבה סיפורים." היא צוחקת ואני מוחה את ה-פ של ה"סיפורים" מתחת העין. אבל אם הסיפור הזה הוא רק סיפור בעצם, אפילו אם בערימת דפים של עבודה קדחתנית לשם שימור ומה לא בחדר עבודה חשוך, אולי החיים, החיים שלי, הם רק שלי, או אולי- עד כמה הם שלי? בארי, סן פרנסיסקו, גרוזיה, מוצא-עלית, רשב"א, נחל־ אות, פריז. למה זה חוזר על עצמו? אני רוצה לחזור לבית שלי, לא שלנו. רשיונות לרכב, ביטוח צד ג', חוזה שכירות לשנה, 2200 ש"ח, 600$, משרד הפנים, חידוש ת.ז., עבודה בקק"ל, בסוכנות, במוסד הרב קוק, מאפיית אנג'ל, מנהל מקרקעי ישראל, רשות שמורות הטבע, מקורות, בזק, חקלאות באיזה מושב או מה. צריך לחזור מתישהו. אבל אפחד לא מקשיב בכל מקרה. אז זה לא נורא שאני אומר. ——————————————————————– כשנכנסתי בריצה ובמרוצה ובמריצה ובמליצה מסויימת או פשוט ברון שכזה )איך אומרים שמחה?( דחפתי את המפתח המשונה והדלת גם, אורנה וחיוכיה עוד ניגנו בתנוכיי כטיפות שענודות כשיוצאים מן המים רטובים. יחסינו לאן. דורה זמזמה יחד עם הכינורות את מוצא־

רט והילכה בלאט בזריזותה הרזה על השטיח המכוער.

Elik est ou? ז'ה די. Il travaille. לקחתי את השיעו־ רים בצרפתית ואת הספר שלך ודחפתי לתיק הצהוב, ודיסקים, קודאי, אריק דולפי, מאיר אריאל, ביטלס ותע־ שיית המוזיקה האלקטרונית האחרונה של הביצה הירו־ שלמית שסיפרתי לך עליה. אני יושב בעבודה ומולי איזה אוסטרלי זבובי משהו. דורה הכינה קרם קרמל ואליק יתקשר, אני מקווה, בק־ רוב. אני מרגיש שאני קורא את יומנך הסודי והפרטי ולפעמים מרגיש לא בסדר במצפון אך לא יכול להניחו מידי. אני מתאהב ביעל ובתמר ובמיקי…אך לא באמת מאמין להן שהן הן, כאלו באמת, כלומר שילדה כותבת ובת 22 )!(. בסך הכל, זה תמיד יוצא יותר ממה שזה היה באמת. ———————————————————————- לרגע אני כולי בארץ, עם כל הארציים האלה, סופר משכורת בשקלים ומה לעשות בסידורים במשרדים שו־ נים, עובד בעברית, אבל פתאום בלי אזהרה זה הכל נתקע לי בגרון ועושה לי להקיא יהדות, עברית, ציונים- ישראלים שאנסוה, יהדות צרפת והתפוצות הצבועים. המון כסף יש להם אלו. – מעניין כמה יונים יש בפריז.מאות יונים התרוממו מן המדרכה וציירו במעופן מסלול קישוטי באויר עד שנחתו יחד על מרפסת העריה של הרובע ה-18. – מלאן תלפים.

——————————————————————— ללמד את חגי ישראל ליהודי התפוצות: בפסח צריך לנסוע לאבו-גוש לקנות פיתות, בחנוכה יורד גשם ומ־ קבלים כסף מסבא, בפורים יש פיגועים, בט"ו בשבט מקבלים תעודות, יום כיפור זה חג האופניים אבל צריך להזהר כי האמבולנסים נוסעים בלי סירנה. 14 בפברואר זה ט"ו באב, ובסילבסטר מחפשים זיון. ——————————————————————– אני לא אוהב את שרה, אני לא אוהב את גוון, אני לא אוהב את קתרינה, אני לא אוהב את אורנה, אני לא אוהב את אלכסי, אני לא אוהב את לולו, אני לא אוהב את קילי, אני לא אוהב את יערה, אני לא אוהב את נטע, אני לא אוהב את מריים, אני לא אוהב את יעל, אני לא אוהב את ליאת, אני לא אוהב את ליאת, אני לא אוהב את עדי בית-אש, אני לא אוהב את הצ'כית, אני לא אוהב את העיינים, את העיטורים שסביב לאי־ שון, אני לא אוהב את הצעיף שלך, אני לא אוהב את אלחנדרה, או את הנזם שלך, או את הריח, אני לא אוהב את ריוקו, אני לא אוהב קרסוליים, לא בהונות קטנים, אני שונא שאת מחייכת ומכינה קפה, את העי־ ניים שלא נסגרות, העיניים העצומות. ריסים ריסים, אף מאדים.

——————————————————————— בנק, סוכנות נסיעות, מתמטיקה, צ'ק, משרד הכוונת סטודנטים. לראות מה רוצים העיניינים היום מחר של־

שום זה לא אני לא אני האיש שעלייהם אלי מכוונים אני רק רוצה אני גם אף לא מבקש זה לא אני האיש שטובל באש לא אני אבכה כשיש מצב לדמע זה לא יהיה לי טוב לומר את שמא נגמרו המים אצלי בעין אני רק מביא אותן מלא יודע איפה. יום שישי. ———————————————————————– התיישבתי. יש לי מולי שוקו חם ונזכרתי בשיר נעים; כל קיץ קורה דבר מה, משנה לשנה וכלום לא השת־ נה. כפוף על אהבתך, הכוכבים, השוקו גילה בו פתאום חטטים. מין גומות חן בקצף של חלב, אבל כמו פנים פצועות. הסוודר שאני לובש, שמצאתי באולם שיעור הפנטומימה מכיל צבעים רבים אך רק הורוד נראה לי. אולי מישהו אחר רואה משהו אחר. אני נושק לחט־ טיו של הקצף. עם אליק דיברתי הרבה, כשהייתי תחת השפעת עלים. כשלא אז לא. אתה רואה שאני צריך לעשן כדי להיות נחמד אליך? כן, זה אתה במיוחד. עי־ ליי עוצר אותי מהזיה בדבר חילוניות למול חנות "מח־ שבה חופשית", יש בו זקן ושיער אופף את כולו והוא כולו חם מאד. אני מוכן שתשלל ממני הזכות לכתוב דברים מעניינים אבל רק תשאירו לי עט. רק עט. זה כל מה שנשאר אחרי שאתה מוותר על הכל. המכחול היבש, המצלמה הריקה מפילם, הגיטרה ,גידמת ממית־ ריה, העט ריק מוכן הפנים ריקות מהבעה. ריק ריק. וא־ פשרויות. שני מילוני ספרדית שמנים. ———————————————————————– פתאום היום קמתי בבוקר וקראתי את המכתב שלך

שוב. אני לא יודע למה בדיוק אבל זה בטח היה קשור לחלום של הלילה. יש לי המון המון לומר ומשפטים מדלגים לי כמו על פרחי מים. אמא של דורה התקשרה "צ'או, לה מאמא די דורה". צ'או, אמרתי אני ואספרטה בספרדית, כאילו שזה יעבוד. דורה ענתה. פרונטו. כל פרחי המים שמוטלים עכשיו על אגם ההתעוררות שלי הבוקר, המייצגים דברים לכתוב לך, אני עומד על הגדה בפרצוף מצחיק ולא יודע איך להגיע אליהם מבלי ליפול למים ולהרטב, חס וחלילה. לקחתי קנקן שמן ושמתי בו עלים ומים חמים. הוא יהיה לי תה. מצאתי לואיזה בשוק במונטרויי, זה שטלילה מכירה גם. הגשם עושה רעש של גשם מכה בחלון. ניסיתי לפתוח את שקית העוגיות שהסתבכה והתקמצ'צ'ה לי ועשתה המון רעש אך סרבה להתר לי גישה אל העוגיות עד שבסוף )?( משכתי חזק והכל התפוצץ וכל המטבח נת־ מלא עוגיות גדולות עגולות עם שוקולד באמצע. זה היה ממש יפה. אספתי אותן ואכלתי. ——————————————————————— -לוקח ברצינות את עניין החרבון אתה, אה? -וואללה אחי, אני, פעם ביום לפחות, לוקח ת'עצמי לבית שימוש: מושב מרופד, קרש עם ציורים וורנר ברדרז, שטיח עם הדפס של 50ש"ח )ש"י עגנון(, פוסטרים של פמלה וסופיה לורן, נייר טואלט עם שירת רחל, צנצנת עם עלי ורדים יבשים בשביל הריח, קופ־

סת גפרורים בשביל לזרוק בפנים בסוף, וסיגריות. עי־ תוני פורנו, מוסף הארץ, לאשה, אל, מארי קלייר, ונשיו־ נל ג'אגרפיק, ונעלי בית בצורת פלוטו. מביא את כל עיתוני השבת, ידיעות מעריב, וואללה אחי, מהמו"ל עד למודעות אבל, אם אנ'לא שם שלוש שעות ביום, לא יודע מה.

******************* רומנית דיבר מהבית. היה שר. היה כותב ומנגן, היה מצייר , היה רקדן מו־ מחה, טנגו ומודרני בעיקר. טייל קצת במזרח והשתקע ברומניה, בוקרשט, עם חבורה של שחקנים ואמני במה. כתב כמה מחזות, גם שיחק, כמעט התחתן. היה עובד אצל קבלן אחד חצי יהודי שחש איזו מחוי־ בות ציונית כלפיו, והיה עושה אצלו כמעט הכל: שרבר־ בות, גבס, עץ, חשמל, בטון. בערב היה לומד שירה רו־ מנית עתיקה.

היה מתעניין לאחרונה בתאטרון יידי, והיה פוקד את ספריית "פלצל" תכופות. היה מאד עצוב. התקשה לעכל את המצב בארץ, ועוד יותר את אזלת ידו. בצבא היה מכונאי או חשמלאי בדרום ולא ראה בזה תועלת רבה אז פרש אצל הקב"ן והחל לעבוד במוסך, תוך כדי שי־ עורי משחק בבית לסין, ומדי פעם היה מופיע בנגינה

ושירה במקום קטן שנקרא "הגרב הלבנה של יעל", בדרום בת-ים כמעט על החוף. היה מדבר, מוזר, עם מבטא, ושר ברומנית, ומנגן בכל כלי שנפל לידיו: עוד וגיטרה בעיקר, אך גם גיטרה ופסנתר, אקורדיאון, די־ ג'ירידו, בירימבאו, זורנה, קאנון, ואופוניאום, והיה שם כמעט תמיד מיקרופון לגלים. עזב עם תחילת האינ־ טיפאדה. לא יכול היה להתמודד, גם לא להנתק. הוא לגמרי השתתק ונאלם. הפסיק ליצור, להופיע, רק עובד היה. ניסה ללכת להפגנות והתעצבן על קהות החושים של האנשים. המרחק או הפער ביניהם לבין המציאות, ומשני הצדדים הפוליטיים, היה מדהים. בשלב מסויים, כיוצא קב"ן, רצה להתנדב למילואים בשטחים מתוך כוונה לשכנע את החיילים אחד אחד או, במקרה של ייאוש וכשלון, לבצע פיגוע בהתנחלות. כן. רצה למלכד התנחלות ולתת אולטימאטום של חודש בערך להתמק־ מות של כל התושבים בתוך הקו הירוק, ואחר כך לה־ רים את הישוב לאויר. זה לא יצא לפועל. הוא התחרפן, עד שעזב. ——————————— אני כותב שיר לקצה של חוט סריגה אדום. הוא מתוק, בסיביו החדים בראשו, בנחישותו. הוא גם קצת רזה, יחסית לעולם, אך גם קצת שנמנם. כמו צמתך הקלועה. הוא מחייך כשחברה שלך מעבירה אותו בין שפתיה לאחד את שערות ראשו, שיכנס ביתר קלות לחריץ של המחט העבה. היא חותמת בעזרתו קצוות של מכתב; תופרת אותו

למעטפה. את הכתובת היא תרקום בחוט דק וסגול ואת כל המכתב שבפנים, שישה עמודים שמנים, בחוט צהוב. ותתפור גם יהלומי פלסטיק, כנקודה, ותשלח לי בדואר. כשאקבל את המכתב, אגלה שכתבה את כל מגילת רות בחוט הצהוב, שכן היה לה זה שבועות, אז. אהבה מאד את חג השבועות. אז אני גם. סוף-סוף. את החוט הצהוב אפרום ואתפור בו עיניים לבובה שמ־ צאתי, עשויה מבד ברזנט וממולאה בצמר בידוד קירות מפיברגלאס, ואישונים מיהלומי הפלסטיק של הנקודות. בחוט הסגול אתפור שרשרת לצווארה ובקצהה עלה אדום. כמו סתיו, ועלה צהוב, כמו סתיו. אזרוק אותה בחוץ. מול משכפל המפתחות הישן שסגר, בין ה"ערבי הקטן" והמסעדה היפנית, על פח, ירוק.

יקח אותה שוטף הכלים התאילאנדי, שלומד עיצוב אופ־ נה, שעובד במסעדה היפנית של הסינים ליד חנות הסי־ גריות. ויביא לביתו, שתאהב אותה כל כך שתקח אותה איתה לכל מקום. ויום אחד בקרקס, בכור דה מרוק, יום ראשון, היא תשכח אותה על הספסל, בקצה, ליד המערב של הלי־ צנים שם, אלו עם השער הכחול שקופץ, ששיחקו עם כדורים גדולים אדומים בוהקים, וזה שכל הזמן ניסה לעמוד על הכדור שלו, וזה כל הזמן ברח לו וכל האח־ רים צחקו עליו, אז זה, יקח את הבובה וישים יתלה על פינת המראה בקרוואן ויסעו כל הקרקס לאיטליה וליוון

ולמקדוניה, ובסוף לרומניה. 15 שנים אח"כ נתגרש. תקחי הכל. תקחי! לא רוצה כלום. גם את לא. לא תרצי להישאר פה אפילו, בחור הזה, נמאס מהכל, מכולם. נו, אז תסעי לך. תסעי לחב־ רה שלך, ההיא שברחה עם הרומני ההוא. – הוא גם היה חבר שלך. – ותסעי. ובבוקרשט תשהי כמה שבועות אלה ואצלו ולא תעשי כלום. כל בוקר הם ילכו, הוא לעבודה, והיא ללימודי רפואת עיניים. ואת תקומי, מוקדם, כמו שאת תמיד קמה ותסתכלי בחלון, כל בוקר, איך החתולים הולכים על המרזבים כמו לוליינים, כמו ללא משקל ) יוסי היה משיב מהר, כשהייתי שואל "אבל יש לך…?" משהו, כסף, זמן, רשות.(, ללא עכבות, ללא דאגות, ללא הסכמי חלוקת רכוש וללא רבנות. —————————— -1 פנס נדלק במרכז הבמה: נערה צעירה במראה פשוט וצעיר מכדי גילה רוכנת ומלטפת חתול ונותנת לו קוטג', במרכז האלומה. איש מילואים גורר רגלים מתקרב מאחוריה עד שעו־ צר לידה ב-90 מעלות אליה. יש להבחין שהוא צועד במשך דקה או שתיים במקום, במרחק מה ממנה, כמו על מכונת הליכה, קולות צעדים. קולות הצעדים המוגז־ מים פוסקים עם הגיעו אליה והוא מביט בה כמה דניות לפני שפותח:

-מה את עושה? .- – מה שמו? – חתול. – ומה שמך? – יעל. – אני וצ'יסלב. – היי, אתה לא מהגרב? – מהגרב? – כן. כן! ראיתי אותך שמה! ניגנת.. – ב"גרב הלבנה של יעל, זו עם הפרחים האדומים"? – כן, שם. – ואת יעל? – כן. – כלומר, זה גרב שלך. – כן, כאילו היא היתה, לפני שנהפכה למועדון. – כבוד גדול. – הכבוד כולו שלי )קמה( – נעים מאד. – נעים. – חתול שלך? – של כולם. – אתה מנגן יפה. – כן?

יעל: צעירה, בשנות העשרה, יפה, רעננה, אופטימית, חיננית, לא-רגילה, משכילה, בעלת מודעות פוליטית רחבה, מבית מעורה. ידה בכל: ציור, תופרת בגדיה ות־ מיד מפתיעה בהופעתה, תמיד עם ספר, שמות גדולים. לא התגייסה מטעמי מצפון, ישבה בכלא, פעילה חבר־ תית, השמו"צ או משהו. )הרכב משפחתי מגוון: יהודי-פלסטיני, דתי חילוני, עולה- ותיק, שחור-לבן( ——————————————————————— אני רואה אותם. הם נכנסים, בתור או אחד אחרי שני, שלישי, שחומים פניהם צבועים בזיפי מלחמה, זק־ נים צרפתיים משקרים נשענים על שפה וסנטר. מכנ־ סיים כבדות, שעון שחור כבד, מכנסיי ב', מכנסיי מובר, הרבה יותר מכיסוי חלציים, אולי אפילו להפך.

הפספורט מחליף אצבעות ביד ענודת צמידים הודיים )מעידים על שפיות?(. כחול כמו משטרה. ללא עוררין- זהו דרכון. תלתלי ההתבדרות ברוח העמק, תלתלי החופש, תלתלי המחשבה החופשית, תלתלי העבודה הקשה והמשבי־ עה בשמש הקופחת בעוד נקודת התיישבות והגשמה. מסודרים במשמעת. אורך תלתל אחד לא יחרוג מאחיו. משמעת של מסדר עליית משמר. חיצוני, בפנים ריק, המוח באזיקים. אני גזען גזען לעצמי מי אני אם לא

גם כל אלה? האם הם לא רואים אותי בדיוק באותה עין ויש שאף רושמים בדמם עצמם דיו של ההפרדה והאפליה והגזענות, את שמי ומוצאי מה אני חושב ואם באמת אתחתן עם יפנית? אבל זה אני שחוטא להם. אני רושם. אני מפחד מהם. רק מהם, רק מעצמי. אולי זה עובר, אולי אלו רק הבדלים סוציו-אקונומיים או תרבותיים שיש בכל מקום. והם לא יעשו לי כלום וחוץ מזה, אבא שלי ישמור עלי. אני לא מפחד. שלג בהרים של ירושלים מחכה רק לי, כמו בשמלת כלה, תמיד רוצה שנתחתן, ירושלים, מצחיקה. ———————————————————————- -לאהוב, לומר, לשבת, לכתוב, לקסום, לאכול, לקפוץ קצת במקום כדי להתחמם, לרקוד איתך, לנשק בקושי לחי, להתעמק ב, לחי, לחי, לחוג, לשלוב, לא להתל. ——————————————————————— )את אמרת זעתר. אני לא זוכר מה אמרת, אני אמרתי זעתר. ירדנו ברחוב היה חור בכביש היה עיקול, המד־ רכה-הכביש-המדרכה )"מחר כדאי לקנות פילים"( קודם היית בדרך לבנק. עכשיו הפכת בדרך לבית ספר לה־ דביק משהו משהו בדבק חם אמרנו שלום זה לא הכל היה עוד, אתה צריך לקנות זעתר? למה אתה צריך…? השכחה שלי, גם היא לא שבעה אף פעם. בדיוק כמוך. בזבט. בדיוק אכלת, ועוד נכנסת לי בחמין. אכלת את כל הבטטות ובאת איתי. בחוץ, המנורה האדומה זזה

וחוטי האדומים היו תפוסים יחדיו בקצוות קבוצות עשית, צעד אחד ברגל שמאל. את זה אני זוכר, אני נתתי עם הראש בפעמון של הדלת ויצאנו לדרך, הדלת נסגרה, המדרכה נפתחה. דיברנו על משהו חשוב. שא־ לתי אם את מאושרת שם או איזה יופי שכך וכך לך ואת אמרת כן וזה וזה ושלא נפספס את הירוק. אנחנו לא נמצא זה את זו שוב. ואין ברירה, צריך להמשיך.( ——————————————————————— אבל ההבדל הוא שיפה!

זו את היא שיפה! זה אתה הוא שיפה!

יש בירושלים אבן לבנה וממנה חצב ורקפת פוצעים, יש ילדים. המון ילדים!

ילדים מתים. ילדים זה חיים! ראה איך הם יוצאים מבית ספר, ילקוטים ילקוטים ור־ צים למכולת של פיני לפלח לו קרטיב. ראי איך הילד עובד בבנייה, תחת משא של חצץ, כל עשר שנותיו הופכות לחול בידו של קבלן. איך את יכו־ לה לראות אחרת? לאפחד לא אכפת. העולם אינו מקום יפה ילדתי, אנשים יורקים כל הזמן, אנשים לא קושרים שרוכיהם. אנשים שמים מסטי־

קים ברצפה ומעשנים. רכבות עוברות מהר ברעש. רכ־ בות מאחרות, נערות יפות בבגדי ניילון, אנשים עיוורים , אנשים חולים, אנשים תועים טועים. לא שמים זבל בפח, לא רואים צבעים, לא שמים מעיל. לא נותנים צדקה, מבקשים צדקה, מקפלים את העיתון לשתים..

העולם מקום יפה אדוני! יש שלושה חיילי פלסטיק צב־ עוניים במדרכה, מישהו שכח פה שני קרשים לצייר עליהם, ניילון מתרשרש מאיזה חלון, שובר את האור ואת השקט, שערי מתקרזל ומתבדר, החתול מחייך, באמת! יש לי מעיל טוב ויש מרק וחמין, בוא תאכל.

אני מוכן לבוא לאכול, אני מוכן לתת הכל אבל איש לא רוצה לקחת! אנשים. הם אוהבים לשנוא ואוהבים לשים גדר, ושמים כובע כזה ושפם כזה ואומרים "זה" אני, ככה אני רוצה…התחביב הלאומי הוא ההבדל שמשרת את הניכור שמיישמת השנאה. את מבינה? העולם אינו יפה, זו רק את שיפה. ——————————————————————— אתמול בלילה אצל משפחת זרדון, הצלחתי בעיניים עצומות לראות הבזקי שמש. הצלחתי ליצור שמש בש־ מיים, בהשתקפות במים, במראה של אופנוע, ולהסתנוור באמת. בצורה הדרגתית, טפחים של אור על קפלי הג־ לים הקטנים או האדוות עד לכדי התעצמות נפלאה וה־ בזק! ———————————————————————-

הזמן את השנים יניס, וקצת בינה בלב מכניס. אבל ישנם דברים שהוא עוד לא גילה לי. האם נפרח להיות שושן? האם נאור בי ניצוץ נושן? האם בסוף הדרך מחכה תשובה לי? ואיך נדדע אם יש תקווה? שכשנבוא, שכשנבוא נמצא תשובה.

)מיקיס גבריאליס וגם אריק קסטינקיס מנגנימוס וש־ רימוס, מקליטימוס עם מורינוס, מיקיס גבריאליס וגם אריק קסטינקיס אוהבימוס ת'חיימוס( ——————————————————————— פגשתי את ריוקו בהצגת הטרום בכורה של "הכפר בל־ הבות" מאת פאסבינדר, של קבוצת "תאטרון 347" בה פיסלתי את ראשו החצי-אכול של הקומונדור. היא לוו־ תה בחברתה איזומי, נגנית אופוניאום )מין טובה(, שה־ כרתי לפני כן באליאנס פרנסז בלימודי צרפתית צול־ עים ודרך שירי הפגת שיעמום אל עיני השקד הצהובות שלה. הכרתי. שתי הנערות זכות העור, מרובות החיוך ומרוחקות תפישה כפנינים הנראות מבעד לקרום השמנוני של מים צלולים, בעומק מאה מטרים לפחות, הכירו בקונ־ סרבטוריון הלאומי למוסיקה ולמחול, ליד פארק דה לה וילט. ריוקו פסנתרנית. על איזומי )מעיין( עצמה יכולתי לספר הרבה, על לא כלום בעצם, כשם שמעולם לא השתלטה די על השפה

הצרפתית ואת האנגלית נדמה שלא הכירה כלל, כך שמעולם למעשה לא נהילנו שיחה ורבאלית כנהוג, ואך היינו מחליפים בינינו פיסות מוסיקה מונחות בגישום מסויים במיני-דיסקים צבעוניים. יחסים שכאלו לא תיעדו להמשך זמן רב, וסעצם נדמה היה לי שאיזומי שמחה להטילני באותו ערב בתאטרון אליו הזמנתיה, אל ידיה הלא בטוחות של ריוקו, תושבת העיר מזה 4 שנים, ונ־ תינת הפסנתר מזה 17. כך יצא, שלכאורה ניצבה מולי יפנית צעירה, יפהפיה ובוהקת בחיוך שובה כל לב, שלמעני תשתדל לדבר רק שתי שפות, צרפתית ופסנתר, עוד ניב מאותה לשון אדירה, לחה ומיסתורית שמשתפת אך מתי מעט בר־ זיה. הזמנתי אותן לארוחת ערב בביתי. ערכתי תחרות בין מתכוני שתי סבתותי: עוף בקטשופ, יין אדום ופפריקה, ועוף בגריל עם כמון וכרכום ובטטות פרוסות, חצי ס"מ. הן חלצו ערדליהן בכניסה והלכו על השטיח הישו הא־ פור בגרביים לבנות וצחות כשם שענן לבנבן אביבי מהלך מעל ראשינו המלוכלכים והחוטאים. בסיור בחדרי נראה שריוקו, על אף רכות יציבתה בגר־ ביים על מיטתי, נרתעה קלות מאוסף התמונות האקראי שבחנה על הקיר. ——————————————————————— איש רודף אחרי פרפרים במונפרנס. בלילה חלמתי שאני עומד לפני תחרות גדולה בגווני כחול וילונות תכלת נשרכים מהקירות ואור שמש מבצע

ומחלק את הקירות בפסים לבנים עם פרורי אבק שנ־ עים בפנים ללא כל התייחסות לעולם, ואני מנגן גיטרה תלויה על גבי ואהובתי-אחותי שרה איתי כדי לעזור לי והיא עומדת. אחי הגדול ביושבו בצד שעון אל הקיר קורא ואינו משתתף, אני מנגן באצבע אחת במקצב של רגאיי ומשלב סגנונות רבים נוספים ומפתיעים מאד. בקצות אצבעותי העור נקרע קלות מן החיכוך וזה מסב לי עונג וסיפוק. אני מביט בראי ואחותי מאד חיה מא־ חורי ומזמרת בקולות גבוהים וארעיים וזה יפה. זה מה שנשאר, רק אבק.

———————————————————————

אנחנו זוכרים פעם אחת בנחל עמוד, ישבנו בטראסות מלאות אזוב ועשבה נמוכה ופרחים של אביב צהוב, כבר אחרי שהגגות האדומים, אחרי שהגרפיטי בקירות משוחח עם ציורי השמש והשתקפות החלונות, מתי שרק הכביש, שחור ארוך מתוח כמו במבליק וניקודיו הלבנים מושכים תחת הגלגלים ומתיישרים עם הכביש כרכיסת רוכסן, כמו אנו רוכסים את העולם שסביב, שכן הכביש הזה הוא כותרות הפתיחה לסרט שסביב, לגב־ עות חשופות השיניים הלבנות של ירושלים בגושים גדו־ לים של אבן קרה ורכה, כמו מרשמלו, כמו נשים ארו־ כות מתוחות על הארץ שרועות, טפחים לבנים ארעיים בוצעים את חשכת מחלפותיהן, כאילו נאנסו. ירושלים

נאנסה, זה נכון. שם אנו זוכרים היום, כאילו זוכרים, שהיה יום יפה כמו עכשיו, היה כחול בטוח משכנע בר־ קיע והעננים המעטים היו רק בגדר בדיחה היה ארוע משמח, בנות היו בזרי פרחים קלועים בשערן החופ־ שי, נוריות, סיגליות, חמציצים-תלתנים. היה גל אבנים, רוג'ום, עליו שמנו תבנית עם רגלים לשים בה גחלים לצלות בהם עוף, מנגל בסך הכל. בסך הכל היו שם פרחים. זה הכל. ———————————————————————

ריוקו מסבה אל הפסנתר ומניחה ידים חזקות דקות אל הקלידים הלבנים הרכים הנעימים כמעט אפילו אולי טעימים. יש תפוח נגוס, קצת אדום, אדום כמו פנים צלופות של ילדה ג'ינג'ית בשדה, כשרוח בשערותיה, יש עציץ אסקדיניה על גב הפסנתר. היא מועכת את הקלידים עד לקצה יפעתם וצלילם הי־ חיד, הנכון, אינו נשמע. ידיה הנאות נעות כמו באוויר. רכות הקלידים אינה מורגשת עוד, עפעפיה כמעט סגו־ רים כמעט כבר מתנשקים ריסיה, ללא שפתים כמעט. הכל מלבין, שפתיה, אדמה הפוכה לחה פוריה הופכות ורודות כמו לחול, כל פניה, כולה, כפנים מפוסלות בשו־ קולד לבן או בסבון, אנחנו נרדמים. אנחנו שוכבים על סדינים לבנים והיא נטמעת לי בם ונעלמת ואני שוכב לבדי עם השמיכה; כתם שחור, שעיר ומטונף. המעיל השחור, אותו כל כך היה לי חשוב למצוא, שכה קל

היה לי לכעוס ולהתרגש על העדרותו, כה טבעי, כה פזיז לתת מכת רגל רועשת במשהו מתכתי מבריק- לבלוע את כל זה כמו תרופה מרה כמו קיא שעלה. אני יכול להשבע שפעם קראו לי גדי. כל כך צפוף. נחנק גם, באפור. בשקט. לבלוע את כל זה, זה הדבר היחיד שחשבתי לעשות. עוד דברים שיש לע־ שות: למצוא בערימת בגדים ברחוב, בתוך ארגז קטן מתחת הכל, נרתיק קטן אדום לגפרורים דמוי עור, פנקס מתכתי עם פרחים ועפרון קטן מחובר בצידו, ארנק, ארנק נוסף, קטן יותר. בפנקס למצוא מילים קטנות, מחוייכות. ללכת למצוא את העיר האפורה, השותפה לפשע, נגמרת. משהו כמו ים, מצלמה ישנה. -אני מצאתי עוד סט של פסי רכבת נטושים מוטלים ביער של אזוב ותלתנים ודשא קצר קומה לעיתים בין נערות ונערים, צובעים קירות בציורים ומעשנים סמים טובים.- ———————————————————————

שוב את החוזר וממחזר ולפני שתתחיל גם למחזר רת מילותיך שלך, ספר סיפור יפה. אני רואה את שערות ידיו. אני רואה ורידים שמנים על גב היד. אני לוחצת באצבעותי את קצות אצבעותיו, כמו ראי, כמו הוא יהיה לי הפסנתר. בחרתיו. אני אוהבת אותו. אמרתי. הוא יאמר לי גם. עוד מעט. אני משח־

קת לו בתנוך האזן כי אני אוהבת. תנוכו העדין משחק לתוך אצבעותיי כרקדנית צעצוע לידה של ילדה קטנה, כדגדגן, כעדשים חופן קרים ורעננים בין האצבעות. כר־ עשים זעירים של גזוז. אנו שוקטים הרבה, ונושמים, הוא נושם אותי ממש כאילו הייתי אוויר, ואני לא יכולה שלא לחייך! הוא מלטף אותי בלחי בכל ידו הפרושה הענקית ידו עוברת מאחורי ראשי בעורפי, תחת תנו־ כיי, הוא מתקרב, השולחן שבינינו נלחץ אלי והוא מנשק אותי חזק כמעט שותה. חם לי ואני מרגישה צורך לה־ לחץ חזק אל משהו, אני מצמידה ברכי לרגל השולחן. נוא מלקק את שפתי ושיני ואני אוהבת אותו כל כך. הוא גם אותי, רואים. ——————————————————————— לכתוב בתוך ספר צהוב את שיש לי על ראשי. – דמותו של חייל אחד צפה ברוחי כשקול לדמות צעיר מסטול בת"א החי את חייו על אף שבוער סביב, על אף שאין ספק, גם בליבו שלו, שהוא גם יכלה בשרפה. החייל יושב עם חבר חייל אחר ו"שומר" על הרק"מ* הנח בחום בין הצהוב הרב של רמת הגולן. הוא שרוע על בטנו החמה של אחד הכלים, נשקו בצד ואפודו תחת ראשו. הוא שואל את חברו איפה נמצאת הפלו־ גה עכשיו ובראשה הסמכות, זו העלולה להרע לו אם יתפס בתנוחה זו, ומכלכל לפי כך את משך מנוחתו. הוא מגיע לכדי שעה, שעה וחצי "בטוחות" ואומר לשני שיעירו בטרם עת.-

*רכב קרבי משוריין

ריוקו, בת 23, מנגנת בפסנתר כבר 17 שנים. היא מטוקיו. היא לא מבינה בסמוראים, במאנגה, ולא מוצ־ את את הקשר בין השעון שלי, המכונית שמפריעה לנו לחצות והמסעדה היפנית. היא אומרת שהן בדרך כלל סינים שם בכלל.

שערה חלק ושחור, ובאור מסויים לפעמים נראה אודם או זהב. כולה כמו ציורי אור וצל ומאד הייתי רוצה לר־ אותה עכשיו. היא בקונצרט בסופיה, בולגריה, משתתפת באיזו תחרות, מחכה לטלפון שלי. היא מדברת צרפתית נכונה ובלתי מתפשרת וניכר שהיא מגיעה אליה ממקום שונה לחלוטין. מאיזה תפישה לא-לטינית בעליל. כשהיא מאזינה לקונצרט היא נשענת אל הקיר ומוות־ רת על חינה המושגח כה בדרך כלל ואצבעותיה החז־ קות מתופפות על ירכה בקצב ועיניה כמעט ויושבות על שתי כתפיו של הכנר הנחוש, האימתני, היפני. כשהיא מוחאת כפיים זה לא בקצב של הקהל וכמעט ברור שהיא בטוחה שדווקא בינה ובין הכנר, נוצר קשר אישי ומיוחד. היא לומדת עברית )כבר הגיעה עד "ן"( ועונה "שלום" לטלפון. היא מחייכת חיוכים אדירים מלאי שיניים לב־ נות ואושר אמיתי, כשאני מלמד אתה מילה חדשה. כאילו מצאה כפית כסף עם עיטורי טווסים ואבני חן משובצות ערביות, עם איזו הקדשה במצרית עתיקה. שזה אני בעצם, כל זה. ———————————————————————

אנחנו יושבים לשולחן, אני מול הקיר היא לידי, פרו־ שים דפי עיתונים מבריקים בתמונות דוגמניות ואמהות הן. אנחנו שמים דפים של בצק וריוקו שמה בו באמצע גוש בשר קטן, תורינו. תורי=עוף. מקפלים עם האצבעות כמו אזני המן, אוכלים מטוגן, מחייכים מלאן.

———————————————————————– בון סוואר ומניחה כרטיס אשראי מבריק על מגש נע בינה לבין הקופאית תחת החלון הכפול, תוך ציון בקש־ תה. כארט אורנז' זון 4. המגש נמשך וחוזר עם כרטיס כתום וקבלה. הלקוחה אוספת את שלושת הפריטים, תודה ושלום. או סוויונט. בוקר. בשיעור למדנו על פורים, על ההבדל בין הצבר לבין הי־ הודי הנודד כאלגוריה לישראלי וליהודי בגולה, הוא באמת נותן לרוח לשאת אותו, la muette, נהדף כמפרש, כנוע לסטירות שהשמש מחלקת בין צללי הענ־ נים והרהורי הגלים. סיפרתי לתלמידים על אמא שהיתה נזעקת למראה העציצים שהיו נופלים אחרי עם האופניים על הכתף, כדי להסביר "עציצים", ועל משפחתו של ראש גזר כדי להסביר "גזר". המים, האלה שם, כמו מרקם המכנס על הירך, בקונצרט, בפינה ליד קיר בקטיפה אדומה. השמש, נוגעת במים, מבריקה בצד אחד של הגל, זה

שנוטה לכיוונה, מגזימה מעט כשמרימים את העיניים, כשמשתלטת על דרך רחבה יותר ומתשתשים במלכות אורה הקנאי מדרוני הגלים וכיוונם ומהותם הגלית וזה זז גם. לא סתם ציור, משיכות מכחול אימפרסיוניסטיות של גלים ושמש ועננים ושחף. ברכבת קראתי ווייצק. ילד מתוק דיבר בצרפתית, הס־ ביר את נפלאות הגיים בוי שלו. זה באמת נצחון, האדם. וכל החיים, כולם. ים ואה־ בה, קשיי עיכול ואש מאגים הם קרחונים, והם נשברים תמיד. הנה תראה איך קודם היתה פה ספינה שחצ־ בה את דרכה בלי לחשוב בכלל, בהסתמכה על נסיונו העמוק והחרוט במוחו של הקברניט שנשען על מור־ שת של ויקינגים ואריות ים אחרים, אך כבר לא נחוץ לו לחשוב, אבל עם זאת, הים עודנו ים, ואי אפשר להמעיט בגודלו כוחו ואימתו. ומה שהוא עושה מאור השמש, מדלל אותה במים, שובר אותה במראות הגלים. ומה היא עושה לו? אין לדעת, זה ביניהם. ———————————————————————– האדם הוא דמות שעוברת במרכז סצנת יחסים לוהטת של תשוקה אינסופית ואינהתחלתית בין כוחות עצומים שהינם היו ויהיו תמיד נוחכים וחזקים ויחידים, ואינו מבין, ומביט בפני עגל לועס וממשיך בעינייניו, בלעבור, מבלי לשנות דבר. האדם הוא שיירת גמלים במדבר, לא, האדם הוא, ולו רק, גרגר חול, או טיפת רוק, של גמל מתעטש ברוח נצחית. שמחתי שהגענו לעמוד על ההבדל בין תפוח עץ לת־

פו"ז. ———————————————————————– זה מעצבן אותי, למצוא הבדלים בתאומות. ואני לא יכול להמנע מכך, כאילו הם מוצאים אותי. ובכיור השארתי שתי ביצים ועגבניה חתוכה על השיש, בעוד הסתכלתי בעיתון שברשת ששלושה חיילים מתו בטנק, אחד על המקום, שניים נשרפו חיים למוות, בלי ספקטרוניקס כנ־ ראה, אבל לא, הרי אין דבר כזה, זה מצחיק! לכולם יש ספקטרוניקס. ירדתי לאסוף את הכביסה מהמרטיב ולה־ עבירה למייבש. הרחובות היו מרוצפים. דרכתי על חרא, ואיש בלי שפם, רק זקן, דיבר ודיבר ודיבר. אני מוכרח לומר שאנשים לא היו נחמדים עדיין. ושיש לי ספקות באשר לכנות המצאותנו, כלומר המצאותכם בישראל. למה אנחנו נוטים, בכזו קלות, כמו היתה זו רק פסיעה, לעקור לאזורים "מוריקים" הרבה יותר- עד כדי הגזמה, לעומת ישראל, ומקשים על עצמנו, שכן אין אלו סביבת־ נו הטבעית, שפה ומנהגים, כלומר, אוליאף אחד מאיתנו מעולם לא התכוון ממש להשאר ב"ארץ" ותמיד תמיד שמרנו רגל קטנה בחוץ? האסייתי הזה לשמאלי מסובב את העט במומחיות הויר־ טואוזית של התלמיד הנצחי. מעל האגודל כמו פרופלור. תמריא, תמריא. יפה הערבה הבוכיה על גדת הסן. לא כי היא על גדת הסן, כמובן. למרות שהסן עצמו לא מכוער או תפל או אפל הוא יפה ורטוב ונוצץ ולאו דווקא כי הוא בין גדות האבן הקרות, האפורות, האבנים המחוטטות והתיירים

מספרד ומקונקטיקט. הן יפות הגדות ברחובותיהן המרו־ צפים ובצרפתיהם המבדרים ולו רק כי הם תחת רגלי שותקים ומוכנים וסובלים אותי. יפה אני, ולא באשמתי. ———————————————————————– אוכל לומר שבפריז הצלחתי להדק מספר ברגים משוח־ ררים. כלומר, מספר ברגים חיוניים שהחזיקו את דמותי הנוכחית והיוו דגשים מסויימים, בפלחים עיקריים של אשיותי, כנקודות מסוימות של זהות שרציתי תמיד לה־ גדיר כראשיות ואך נשגבו מידי המפתחות הנכונים. כלומר…דיברתי הרבה ולא אמרתי כלום. איך המים שק־ טים, וכמה היא צועקת ברמקות המחריד הזה. ———————————————————————– את האשה הנחמדה הראשונה פגשתי בכסאות הכתו־ מים של האר.או.אר C, היא הציעה לי חתיכה גדולה של אניס מרוכז ושחור, ואחר כך את החבילה כולה. אני מנסה לומר, אולי, בעוד שהמרירות מתרווחת בחלל פי, כמוכיחה, שפריז הציגה בפני זוגות זוגות של ניגו־ דים, בתור, מחכים לעלות על המאזניים, קרי-אני, לדעת את משקלם, לי. הרובע של הפנטאון למול בלוויל, שני־ הם למול הבונליו, האר.אה.טה.פה למול האר.או.אר, האשה הנחמדה, השוד והגניבה )RER ספריית פומפי־ דו(, הפנים הצבועות של הסטודנטיות הזרות העשירות – בנות דיפלומטים מושחתים בארצות דרומיות, התיירים למול הערבים והכושים, הצרפתים של הביסטרו, הבר־ סרי, הבולונז'רי, והאוטובוס הירוק, הנחרדים ומשתנקים

ומחרחרים לשמע הורלון, הסלנג של הפריפריה. השנאה, ההבדל. היהודים-צרפתים-ערביים; בשבילי אתם צרפ־ תים, בשביל הערבי אתם יהודים, ולצרפתי אתם ערבים, מאלג'יריה, טוניסיה או קקה אחר.

אהבתי את הדגשים המיוחדים שהיה מבטא צרפתי במילים מסוימות וברגעים מיוחדים: ב"נהנה" היה מושך את ה"ה" וב"שקרן" היה מבטא באקצנט חריף בסוף המילה ובהדגשת הר', וגם היה אומרה במשצבים שלא תמיד התאימו למשמעות, אך היתה משרתת את מורת רוחו הכללית. היינו משחקים בסנטרו הבולט כשם שהיה מוט הילוכים: מניעים לכאן ולכאן ודורכים על רגלו להחלפת הילוך, והוא היה משתף פעולה בפרצוף דבילי של, של מוט הילוכים, בעצם. כל כמה שעות היה ניגש אלי בחשש ובהלה והיה מצביע על מפרציו ושואל אם יש שינוי, כלומר אם אבדו עוד משערותיו השחורות היקרות, אותן היה מושך לאחור בסגנון אלביס, "המראה האפל", היה אומר. לא, הוא לא מת. זה רק אני, פתאום רואה שיש רווח משמעותי בין כל זה לבין הגדה השניה, המציאות. ואני, בעודי מספר את כל זה , בעצם מביט על אוספת עננים שמרחפים מעל המים, משתקפים ובהם צלליות מהותם של סיפורי העבר המופלאים. כלומר, אני שקרן. כמו ריוקו. אני לא רוצה לדעת מהי Je .אהבה אמיתית, ואני גם לא רוצה לאהוב יותר triche. היא רוצה לנגן, ולהיות עם עצמה בלבד. אני

לא יכול לומר שאהבתי אותו, או כל דבר אחר, לצורך העניין, אלא רק שרציתי לאהוב, ושאהבתי לרצות. ואה־ בתי לחשוב שדי בלאהוב את הרצון לאהוב כדי להיות שם, שלם עם החויה. אני ישבתי לי, בערימת פודרה, שוחה גואה, בשיא עומק החויה, הכי קרוב לאמת הא־ פשרית. נכון, קרוב, אבל נורא רחוק. כזה שקרן. רציתי רק לרצות. רק לשם הגעתי, בסך הכל. הסתפקתי בחצי הדרך. רק שאפחד לא ידע. קדושה יין קטורת פתח ביוב רבע סיגריה שני בגטים שוקולד חזה מתוח שק שינה בלוק ציור עפרונות צבעוניים ——————————————————————– הראש שלי ריק. הראש שלי, אני חושב, מעולם לא היה כה ריק. אני חושב שהמוח שלי נרקב מחוסר חמצן וכולו טחב וריח בטון. אני לא מסוגל אפילו להגיד את שמי. אני רוצה לצייר צל של עלים, או לקטוע את זרו־ עותי ולהשאירן פה, בשרותים. אני יכול לבכות, או לא. בדרך כלל, יותר קל לבכות. זה

שקר. אני אף פעם לא מצליח לבכות. אני יכול לא לב־ כות: אני יכול להגיד שכנראה, או לא, באמת לא רציתי דבר. אז מה יש לבכות? רציתי כלום, קיבלתי כלום. יופי! אז למה הלחיים מושכות למטה, הריסים רוצים לנשור והדם שבפנים עובר לגרון ומצטופף שם, כי בפ־ נים מסוכן. אפשר לבכות שם. די! לא לבכות! סתם להיות כבד ומרוח על הכל. כל כך עדיף לי פה. איזה פחד אם הייתי מנסה להתקבל לאוניברסיטה ומקבל בפסיכומטרי 50. תגיד תודה ששוב העיפו אותך מהכי־ תה, אתה נשען על הרדיאטור הקר, מלטף את הקיר החלק, הקר, זה לאפשר למחוק ממנו כתובות נאצה וכ־ דורגל, כותב שירה על המכנסיים, ומחכה שייגמר כבר הסרט הזה ושתוכל לקום, להרגיש את שטיח האולם הנעים ניתק מאחיזתך ואת רשמיו מקשטים את כריות כפות ידיך, לדחוף את הדלת הכבדה, להרגיש באוויר החופשי ונטול הציפיות והמחויבויות של הסיגריות, הב־ נות, ההמון, המדרגות, שיש לעלות, לרדת, לעלות, הש־ רותים והלילה. מנומש בכוכבים שישה תווי תצורתו של אוריאון, הריח הקר; המתנה. הנתינה החופשית של הא־ לוהים. תאטרון קורפוראלי. ——————————————————————– – כמה עצוב, חשבה ילדה ברחוב בן יהודה, שיש אנ־ שים שאלרגיים לריחות האביב. אני רוצה לבכות מרוב התרגשות בכל פעם שמלטף את אפי ריח קל של יערה או יסמין, כמו מחיאת כף מעומק הלב, ואני מס־ מיקה. יש גם צד יפה לזה, אבל, חשבה, כמו לכל עצב;

אנשים שסובלים מפרחים, אהבה ואביב יש להם משהו במשותף עם אלו הנ"ל, שכן היחידים חוץ מהם שלא נהנים עד נצנוץ מטורף באישונים וסמירת הפלומות בפנים, הם פרחים, ואביב, והאהבה עצמה. כמו אות יפ־ נית. היא לא מעלה בדעתה, שהרי אין לה כזו אחת, שהיא מיוחדת או מזרחית או רחוקה וקסומה ובלתי נתפשת. שום אבן לא חושבת על קדושתה, וצוף על מתיקותו, ואף לא אני, לא אוכל לאהוב את עצמי כשם שיוכל זה שיאהב יום אחד, בע"ה, אותי. אולי אלו שא־ לרגיים לאביב, החליפה שוב זוג מחשבות מעל מדף מצחה, הם כמו אחד במשפחה שלא יודע להעריך את ביתו, אמו או אחיו, או אף כמה גדל כלבו, או איך נראה בין דודו בלי משקפיים. הם האביב עצמו. כמו היחס בין סופרמן לקריפטונייט. ——————————————————————— במזל גדול ראיתי חוט כתום של שקית זבל )משמש לקשירת הפתח כשהיא מלאה ותלוי בדרך כלל למטה, בתחתית השקית, לא כולם משתמשים, לפעמים משו־ טט חסר מעש( רוקד ומשתולל בשטח רבוע ובו מתאר צל הדלת עם השפעותיו המיוחדות של החלון וצל של גברת יוצאת. קשה לומר מה נכתב על הבאר בצל, ליד חפיסה מנומרת באדום-שחור גולווז, חפיסת גפרורים עם המונה ליזה, ספל קפה אחרי, כפית לידו, טיפה שחומה בקצהה, בחור עם שביל בצד מנופח מה, משו־ רבט מקושט מעוטר ומוחנף בעשן הסיגריה סביבו וזי־ פיו האחידים, מחובר ליד מלאת כפלי עור, ואצבעות

קעורות, כל אחת אחרת, וביטוי אור וצל, שמחזיקה את אותו שרביט קסמים מגניב. ———————————————————————- מוטב לי להביט בידיה. שחרחורת קטנה ושמנמנה כולה באה להפגין מנגינה לבד לא צריך עוד מקישה שלושה ארבעה תוים עוצרת, לאט חוזרת על אותו אחד שלא יזוז בעדינות שלו שמרי עליו זה הלבן השנהב שלו כציפור לוגמת במים עדינים רק את האדוות הקלות ביותר כאלו שרץ-מים מפיק בצעדיו הנחושים הצנועים, לגימה, לגימה, אין מרגיש את תנועת גרונה הרך מבעד לפלומה המבודדת זה רק שידיה נחות על קליד רק רק עוד אל תזוז אל תזוזי טיפה על המים נוקשת מנשקת משיק צלילה לזו שעונה אחריה מפוצצת את הקרום של האגם זה שהרץ-מים לעולם אינו מורשה בו, אף לא דג מדוכא וגם לא ציפור רבאק אני לא יודע מה להגיד לך. די עם כל המכות האלה בלבנים וגם שחו־ רים אני לא מבין מה את אומרת למה רכה וקשה גם יחד למה מוסיקה יש כלל ממנה למה לא שקטה? למה שקטה למה מדברת אלי יפנית אלימה ושונה כמו מירו. כאילו, אני לא הייתי מדבר על תולוניוס מונק ועל שופן באותה היריעה כשותפים לכלי נגינה. לא, אני הייתי שם את מונק עם פול ניומן או מרלון ברנדו, מתוח חזה בחולצה לבנה בחשמלית ושמה תשוקה טנסי וויליאמס, הייתי שם את שופן עם שייקספיר: כמובן זה הכל תלוי בעיני המתבונן לא בעיניי שלי, אני יודע, אך עם זאת נדמה ששייקספיר, בידיים מסוימות, יקבל את אותו

הטיפול המנוכר כבידי מנתח מסור ממדען חללית שמ־ קבל שופן, זאת לאחר ששאר עינייני צלם האל, נפש קרועה ושתיקת האדמה. להם לא ניתן לחלק מספרי אופוסים, הוארו לשיפוט אישי ולהזדהות, שלא בצדק אלא יותר שבהתחשבות ברגשות או באי התחשבות במשמעות היצירה, שעיקרה אולי, לא היה טמון בסג־ נון או בחריזה ברמיזה או באריזה, אלא בשירה, שירת אמת ונצח, אלו האחרונים הם ששימשו כלים להעמק־ תה כדחפורים גסים ויעילים. את בקט הייתי נותן עם מירו. את דושאמפ עם פוליטיקאים, הגדרות הן למבי־ טים מהצד, ולא לאלו השואלים לאמת. שפה היא למש־ תמש, לא ליוצר בה או אותה. ———————————————————————- אני מביט שוב בגרביים לבנות בפסים אדומים. כמה נאה…מה אעשה? מה אני מחפש עכשיו. אין לי שאלות טובות. אני רק רואה נשים בגופיות, גרביונים שחו־ רים ושפתיים צועקות. עלים ירוקים, אני לא רוצה לע־ שות כלום. כלום. אני רוצה להיות משורר. לא, לא כזה, אחר. מאלו שלא עושים כלום. אני פשוט עייף תמיד. וגלים של עצב ואצות שוטפים לי את המוח ומטביעים כל מחשבה טרייה ומרעננת. זה אף פעם לא אני שמ־ ניע את הים, הזה, בגלל זה אני מאמין באלוהים. אני לא קשור בכלל לחיי, והם לעולם לא שואלים לדעתי. déjà .כמה חזק אני צריך להיות? אני לא יכול. חלש .vu ———————————————————————-

מחשבותי בכתב: אושר ועצב אינם נחשבים כלל, הם משנים לי כיום סגריר אפור וסמיך או אחד ירוק בהיר ורענן, זה לא חשוב כל זה, כל עוד אני חי! חי! חש ומקשיב ולועט ומוצץ את לשדה של החיות, רואה הכל, נוגע ולא מניח ל"מובן מאליו" להיות שם תואר, דבר אינו מובן, הכל דורש הסבר, והסבר טוב! אני מוחק כל מה שנכתב לפני כי אני כותב עוד! אני כותב כי אני מונע על ידי כוחות של מהות אנושית קדושה, אני חייב לחיות! אם לא אחיה, אם לא אכתוב? אם לא אנשום את כל מה שלא ננשם, כל מה שנחשב לתפל אך הוא הוא הכל, ליבת התפוח, קשה של לחם, זה החלק הכי טעים!! אסור להפסיק, לא להתעייף, לא לישון! לא לשתוק! לדבר על הכל, עם כולם, כל הזמן, בכל מקום, גם שטויות, אין שטויות. הכל שטויות. אושר ועצב זו שטות, כי אני חש. אני רואה את כפלי שפ־ תיה, העליונה והתחתונה עם הסנטר אני רואה את ברק השפתון אצלה שכבר אף אחד לא רואה אולי גם לא היא עצמה. את צמידה שמונח חצי על השרוול חצי על פרק היד, את חברתה הרוטטת כל כולה, אני מבין מה היא אומרת. ———————————————————————- נעלי פומה. גרביים ארוכות אפורות של דתיות. הלכה. צעדים מהירים, ישבנים קטנים, קפוצ'ון תכול, היסוסי כיוון, מדרגות עולות, מישור שחור, מסטיקים על הרצ־ פה נמשכים כחיצים לאן ללכת, פרסומות גסות, הרבה צבעים, רקאיי צועקים, מדרגות יורדות, מראה, חצי סי־

בוב, רציף חדש. מחכה. מביטה. מחפשת עניין, מחפשת מתעניין. רכבת באה, קרון אחד מיני רבים, ספסל אחד, בצד ליד החלון, מסתכלת לחושך שבמנהרה, חושבת עלי, נעלי נייק, כחולות, מכנסיים אפורים קרועים בק־ צוות, שפה אחרת, הלכה. הרכבת עוצרת, קמה מרימה את הזרוע הכסופה, הזהובה בקצהה מהשחיקה, הדלת נפערת. ourq. טעות כתיב. ———————————————————————-

———————————————————————- אני מביט לתוך ערימת גלים בסן. ריבוי קריצות לכיוו־ נים שונים וצביטות של גלים קטנים, שרק בעיניי מי שאינו מומחה הם גלים אך במחקר מעמיק כבר היה ניתן להם שם אחר, צביטות בגלים יותר גדולים וככה עד הגל המהווה את תנועת המים עצמה מתארם המטעה והמשובב, עד לסירה אדומה חולפת או חונה, עד לגדה, שהקטנים מעודדים את הגדולים להגיע לגעת בחוף של ההגדרה. כשמביטים בגלים כאלה, רכים, ומ־ רוכזים בתשומת לב גבוהה, בבהיה אפילו, מבינים את היבנותה של תנועה ממכלול של אלפי מליוני תנועות נראות, ועוד כשבעתיים כשהן מין סוג של קונוטציה. כל כך הרבה תנועות יש במים נעים. הכרה כזו, בתנועת המים כנהר במורד, כגלים ברוח, כגלים קטני בג־ לים הגדולים, כצילם בשמש, כצילם של אחרים, קטנים יותר אולי, באור סירה עוזבת, בעיני כשעוקב אחר ריבוע מסויים שבחרתי במרכז הנהר, ללא סיבה מיוחדת מצד אל צד ומאבדים את משמעותם כמים ומזכירים לי כתפיים, מתנועת הנוזלים בעיניי, המתבלבלים ומא־ בדים לי כל קשר עם המציאות, עד שאני רואה דגים ויצורים כמו שאין אצלנו אולי רק במחשב ועד תנועה גלית מהמצח אל האזניים בפנים. שנהיה לי כאב ראש. הכרה כזו, הייתי רוצה שתהיה לי, באשר אלי עצמי ואל כל הסובב אותי, לדעת איך הכל נע, בהתחשב בהתיי־ חסות אל המרכיבים האחרים ביקום, ומאידך גיסא, איך ללא כל, שומר על צביונו התנועתי כל דבר ואדם ביקום כמה שיותר רחוק מהכרה מודעת, קוגנטיבית, קונטטי־ בית, משעבדת, עד שזו עצמה תהפוך לשררה.

בבוקר אני ממקד עיני במקרר, בצל עלים מתרוצץ מש־ תולל מרצד או מחליף אור בצל אור בצל, מקרר לבן מקרר שחור, חלל שלילי וחלל חיובי, כחיידקים תחת מיקרוסקופ, כמבט של עיניים ממצמצות בטירוף, כנפי עטלפים או צל של ציפורים, להקת זרזירים או עורבים, ופתאום, סתם עלים. מתקשה לחזור לאמת, החיידקים, הכנפיים מסרבים לחזור למחילותיהם באחרי ראשי. מביט בלוח השנה הממוגנט שם: ל' ניסן, 12 באפריל, 15 לעומר, א' ראש חודש, יום שישי, 5762 ,2002. מזל. אם הייתי נשאר שם, עם החיידקים והעטלפים והצל? מזל גדול. בערב, בחדרה של ילדתם, בתם בת ה-14, חנה. קשרתי את דלת הקרון שדפקה בניילון. קורא את ספר יונה, אך מסרב להפנים. יונה התבקש לדבר אל נינוה וברח מפני יעודו אל תרשיש. ה' זעף ושילח בו את הים ואחר כך זימן לו דג שיבלעו. יונה ביקש לצאת והסכים ללכת לנינוה. בנינוה מצא חוטאים רבים ודיבר אליהם וכולם שמו עצמם בשקים ועפר, ואלוהים היה מרוצה. יונה שם עצמו בסוכה, מהצד לה־ תבונן אם ה' יחריב או לא. ה' שם לו מעל ראשו שיח קיקיון להצל עליו, יונה שמח. ה' גרם לשיח לנבול ויונה רוצה למות בגלל השמש שמכה בו. ה' אומר לו, את החסת על קיקיון שלא עבדת בשבילו, שנוצר בין לילה ונחרב בין לילה, ואני לא אחוס על ני־ נוה שבה )לפי הפירוש הצרפתי( אלפי אנשים תמימים ובהמה רבה. סוף. הבקט הקפוא מופשר במיקרו-גל וה־ קפה נמס נשתה ללא חלב. הלחם עם החמאה והרי־ בה נטבלים בקפה. האב והבן מתווכחים פוליטיקה. הבן חצוף ויהיר ואפו אדום והוא מנצח כל הזמן. האב עדין ואדיב, מניח לו. האם לא מוכנה ליהירותו של בנה ומ־ תווכחת בלהט. יש הבדלים בין אנשים, אני מגיב למב־ טיה של הגברת, לבנה, שער לבן, מעיל ניילון ורוד וגבס עמיד במים על היד, אל מחברתי המשתרבטת אט אט במילים עבריות. הדלת שקשרתי מחזיקה. תמונה נהד־ רת על הקיר שלהם: ישובים למול שולחן ברזל לבן בל־ בוש קייצי, ומולם צלוחית עם מלון וגלידה. היא שזופה ובגופייה והכפית הגדושה באויר, הוא בזקן עשיר וחיוך נדיב.

———————————————————————- עשרות זוגות נעליים צועדות בכיוון זהה כשהרצפה בגובה הכתפיים, חלקם רצים, על מסטיקים מובסים, שחו־ רים, כבר מזמן ויתרו על זהותם והתמזגו עם הקרקע, זו באה אלי ביום שני אפור, אך שהוגדר בפי כל כיפה באופן מיוחד, במכנסי הטריינינג, סנדלים ושיזוף משגע של מכתש רמון. היא חייכה בלי סוף, מדברים שקיוויתי שייחיכו אותה, לכשתבוא. צעדנו ברחובות והרגשתי שאלו הם שנעים תחתינו דווקא ואנחנו שלוים, על אף קצבנו החפוז להתבונן ולהתרשם מכל יצירות בורא עולם. התרחקתי ומפי נשרכות מסילות רכבת אפורות ומבריקות, כחושות ושחוקות ולוהטות ברוב אמת והתמדה. נוף נהר נחסם על ידי שורת צפצפות גבוהה, נערה נשענה על חלון שרוט בכתבי זהות פרבריים ולמולה אחרת עצמה עינייה למול הנוף המתחלף והמחמיא לגוון עורה, לא לפני שהתבוננה בקצב שעוני לצדדים בצורה מאד קריקטורית. לידה החזיקה עמוד אחד מעניין, בידיים ורידיות ומעט כפלים במכנס שחור צמוד, בסימפוניה התשיעית בפלאפון והמעבר. .. והרי יש בה כישוף! אמרתי בי בליבי עמוק לעצמי. אני מתכשף, אני מכושף, אך לא לאורך זמן, זאת אני יודע, רק מולה, מול השאלתיות שלה, והספק התמידי, המוכן להשאר, ולא להענות. בעיניים תועות וצוואר כופף עימן, צוואר יפה חלק, שחום ושפתיים מתעקמות בשאלה, עוד שאלה, שפתיים יבשות, קמוטות. לא, שלא ייחשב, איני נמשך אליה כלל, שיאמר פה מיד, זה לא ככה, זה אחרת וזה נכון! יש בה דבר מה. כישוף או רעל. רעל, כי אני עכשיו בלב חמוץ נוסע אל גברת נטולת נמשים, "החן" האירופי, נטולת עצם באף. ורצתי, בכל זאת. אמנם, אולי רק כדי לא להתקע בגר דו נורד או דה ל'אסט באמצע הלילה בלי חבר אחד שגר קרוב, שדרך אגב, זוהי האינדיקציה האמיתית אולי, לפי מישהו, להיות אחד עם העיר שבה אתה חי, ולא כמו שז'ורז' פרק אומר, להכיר את תחנות המטרו, או לדעת לכוון נהג מונית. היא מחכה לי ואת גרונה חונקות כבר גרונה כבר נחנק אולי אתן לה או אעודד דווקא, שתפרוץ ותגיד כבר הכל, כל מה שיש לה שם, גם ובעיקר בלי מילים. אני רוצה לומר לה שאני מצטער. שאני רוצה להביא לה מתנה את משב רוח זה הפתאומי שבא לי עם פתיחת הדלת, שזה באמת לא ככה באמת, אני לא רוצה לגעת בה אלא בו, כמו תמיד. יש לי הרגשה, אני אומר לה, שהיא רק העשן או ענן האבק דווקא, של אלו שאהבתי והלכו או זכר קרום קורי חלום שנעלם וספק אם חי כלל, ולכן הספקות תמיד, ולעולם לא שלווה או נוח, ולכן שאלות ולא תשובות אלא רק המהומי היסוסים וזמזומי הרהורים תועים, ובירבורי נפש גואה ברגשות.

———————————————————————-

עכשיו תגיב. נו. יש שעות שמצפות לך בחדר המתנה עם אריגים אדומים ואריחים כתומים להן אתה חייב לומר דבר חדש. תאמר שראית לאחרונה שני אחים קו־ רסים אחד למול השני, אוחזי כתפיות רועדות; שראית שוב את החלק הפחות יפה והיותר נכון באמת, המשך פסי הרכבת הנטושים, איפה הארובות משתעלות ענן חדש והמכוניות עוברות מהר יותר מהמחשבות, הרג־ שות והחריזה. נראה אותך מוצא שם משהו שיבריק עי־ ניים ויחמם חלל חזה. זה כואב, אה? פתאום זה אמת. לא באת לחפש אמת. בעצם. טוב. כמוך רבים. אני יכול לומר משהו? אני יכול לומר שריוקו פתאום קיבלה אור נוסף, יפה יותר-כחול כהה, וחיוכים ופירצי הצהרות אהבה בלתי נשלטים )דאיסוקי!( בשלושת השפות, לרבות הרביעית )האמנם?(, אני אעז ואומר שאני עצמי הרגשתי לפתע מוכתר בסרט "מיס ישראל". גיליתי שפני טובים ונכנע־

תי לכוח ההשוואה, האספקלריה, המשכנעת והשקרנית. אני הוא פתע החזק, הנקי, היפה, הנשמר, המהימן. הרציני, הנבדל בחוכמה, בהצלחה, בקסם, בכוח משי־ כה מסתורי ובאחיזות שונות נשגבות, רחוקות, אמינות. אמינות כמו כרטיס המטרו הסטודנטיאלי-שנתי היקר שלי, המעוטר בשמיים כחולים ועננים, ומארח בו כרטיס צהוב עם פס זהוב; לעולם לא יבדקו ולעולם לא ישימו ליבם אל הגבלת האזורים 4-1 ולא יוכיחו אותי – זה שקרן, שלם הקנס, כמו שצריך, מה אני אומר? אולי לא אומר כלום. טוב לי כוס אמאמק. כבר לא טוב לי בכלל. מה היה פה לפני שבוע? למה היה לי טוב? למה אמשיך בו? היכן היה קודם?

3: רהיט, מדיטציה, אגו-טריפ. כאשר אתה חוזר הביתה כל ערב, מהעבודה שאתה אוהב, שמעסיקה אותך בלכתך ובצאתך, אל טירוף מסוים מטעה ברמתו אך עקבי, אתה נאלץ להעמיד למולך מערכת פרופורציות. במשך סוף השבוע, כאשר האוירה היתה חופשית והשעות נשרכות להן לאורך כל 24 שעותיהן ללא גבולות, כמו עננים בשמי אפרי רים, קיבלת הרושם שחברך מן העבר הוא פשוט מאד רגוע ומאד מחוייך. מגורה מהכל, חד חושים, פורה ואף מבריק לעיתים, אך גם קצת עייף, תשוש וחיוור. יש לו המון מה לומר ואליך במיוחד ואתה מרגיש כאילו הוא תופס ממך כחברו הטוב ביותר או אולי אף היחיד. היות ולא נתראיתם זמן רב, ואתם הולכים לא להתראות עוד יותר, לכשיעזוב, דבר זה נדמה מעט תמוה. ביליתם את הימים האחרונים של סוף השבוע בשיחות מבולגנות ותמוהות. כלומר, סיפוריו נשמעו שיש בהם חסר, דבר מוסתר, שכאילו גם לא סופר לו עצמו.
———————————————————————-
אני מוכן לספר לך על החיים שלי שהם טובים. אני מתעורר לצידה בבוקר, מעוכה במזרון כמו מגבת על החול תחת שמש, המקבלת את צורת החוף; ההפתעה הנפלאה ביותר: לגלות שזו שכבר חשבת אותה לאחד מסדיניך פתאום מתעוררת וזזה, חמה ואוהבת, נקיה ומריחה טוב, בפיג'מה רכה ונדיבה. היא מתרפקת עלי בבוקר בחיוכים ואז מניחה לי ומתעוררת לגמרי. מתרחצת ומתבשמת, מתפדרת, מתאפרת ומסדרת לי את החדר. למה אני משאיר כך הכל על הרצפה? כי כך אני אוהב, אני מסביר את עצמי בצניעות או בענווה ולפני שהחלטתי היא מזנקת עלי שוב בחיבוק וצחקוק ונישוק ואומרת לי :דאיסוקי. אני מנסהלגייס את שארית שאת רוחי המוזנחת למול תום ורכות ואהבה משתלחת ואיני יכול לה; למה את מסדרת לי הכל? היא מצטנפת לית הריוקו שלי, ואומרת לא אגע, לא אגע, בחיוך כה יפה. אני מושך אותה אלי ומדביק לה בוסה. אולי ככה היא תבין. תפסיקי להיות כל כך טובה אלי! אני לא אומר דבר. אמרי לי משהו מעצבן, שאזרוק אותך מכל המדרגות! אני שותק ומחייך למולה מצטנפת במטבח הקפוא למול קפה שחור מוכן ומסוכר כבר, בוודאי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s